אפילו אנשי ימין התפלאו השבוע על התעקשותו של השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר לסכן את תקציב המדינה ואת שלמות הקואליציה רק כדי לדרוש דיון בהדחת היועצת המשפטית לממשלה – דיון שגם אם יתקיים כנראה לא יביא להדחה שהוא רוצה.
תהליך ההדחה מסובך ממילא, והדבר האחרון שהמדינה צריכה כרגע – כששאלת תקיפה באיראן הופכת שוב אקטואלית – הוא סערה לאומית פנימית סביב היועמ"שית.
בן־גביר מתפקד כבר כמעט שנתיים כטרול הלאומי, אבל בממשלה הנוכחית ובקרב תומכיה הוא לא לבד. יש עוד שרים שמאוהבים בפרובוקציות, בעיקר כדי לשמח את הבייס חובב הטרלולים, ובשביל לזכות בעוד כמה נקודות אצל מתפקדי הליכוד. לדוגמה, המדינה עוד לא גמרה ללקק את פצעי הסיבוב הראשון במהפכה המשפטית של שר המשפטים יריב לוין, אבל לשר ולשותפו שמחה רוטמן אצה הדרך לפתוח בסיבוב שני. לוין נעלב ששופטי בג"ץ מנסים לכופף אותו למנות נשיא בניגוד לרצונו, ולכן החליט לפתוח במתקפה נגדית ולהחזיר את היוזמה לשינוי דמותה של הוועדה למינוי שופטים.
אומנם שהשופטים היו יכולים לגלות יותר גמישות, ולהסכים לפשרה לגבי זהות השופטים שימונו. אבל הם צודקים בהתנגדותם לשינוי שיטת הסניוריטי, שעבדה יפה לאורך כל שנות המדינה, ועכשיו נתקלה בשר שדמות הנשיא המיועד לא באה לו טוב בעיניים.
אגב, לבעיה הזאת יש פתרון פשוט: שינוי חקיקה שיקבע שנשיא העליון לא יהיה עוד האחראי על קביעת ההרכבים – מה שאכן נותן בידיו כוח להשפיע גם על התוצאה – ואלו ייקבעו רנדומלית בידי תוכנת מחשב. זו הצעה שיהיה קשה להתנגד לה, והיא תוציא את העוקץ מהשאלה הפרסונלית של זהות הנשיא, שכן תהפוך את תפקידו ללא יותר מנציג הרשות השופטת בטקסים ממלכתיים. אבל שני הצדדים מעדיפים את המשך ההתכתשות, כדי לשמח כל אחד את הבייס שלו.
גם שר התקשורת שלמה קרעי מבקש להשתתף בחגיגת הטרללת. היוזמה שלו התחילה בסגירת תאגיד השידור הציבורי, וכרגע הוא מוכן "להסתפק" בסגירת מחלקות החדשות והאקטואליה שם. נכון שגם אותי התאגיד מרגיז בשידורי התעמולה השעתיים שלו למען עסקת חטופים, כמעט בלי לתת פתחון פה לעמדה אחרת – ואת זה אני אומר כמי שתומך בעסקה כוללת שגם תסיים את המלחמה, נוכח העובדה שחמאס כבר הוכה מכה ניצחת. ועדיין, תאגיד השידור, ובכלל זה מחלקות החדשות והאקטואליה שלו, ובמיוחד רשת ב', הם מכלי התקשורת האמינים בישראל. מה גם, שאין בעולם ערוץ שידור ברודקאסט בלי חדשות ואקטואליה. אם ייגרעו החדשות מהתאגיד, הוא יהפוך לערוץ של תוכניות תרבות ודוקו, לשמחת מי שכל עניין אינטלקטואלי גורם להם אלרגיה ורגשות שנאה ל"אליטות".
למצעד הטרולים מצטרפים גם תומכי הממשלה מימין, אלה שחייהם אינם שלמים בלי חידוש ההתיישבות בעזה, ולאחרונה גם בדרום לבנון ובמערב סוריה. רק חסר שמישהו ייזכר בקברי אבותינו מרדכי ואסתר בשושן, ויכריז שבלי התיישבות יהודית באיראן לא נוכל להכריע את משטר האייתוללות. החיבור בין ביטחון להתיישבות מעולם לא היה מופרך יותר. ראש הממשלה, שכנראה מבין שזה הדבר האחרון שמעמדה המדיני של ישראל זקוק לו, לא מעז לפצות פה בשל החשש מהבייס.
יש לקוות שלא יישאר מכל היוזמות האלה דבר מלבד קצף על פני החברה הישראלית, שגם כך מותססת עד זרא. לכולן מתאים הפירוש העתיק לביטוי "פני הדור כפני הכלב" – דהיינו, שהכלב נדמה כמוביל, אבל בכל צומת הוא מסתכל אחורה, לבעלים, כדי לראות לאן יורה לו לפנות. כך גם הפוליטיקאים שלנו מעמידים פני מנהיגים, אבל מסתכלים אחורה לבייס כדי להבין מה הם צריכים ליזום ולומר.
אבל יש יוזמה אחת, המעשית ביותר והיא לא הטרלה אלא סכנה אמיתית של בכייה לדורות: חקיקת "חוק ההשתמטות", שיאפשר גם פטור רשמי מן הגיוס וגם המשך מתן האתנן הכספי העצום לבני הציבור החרדי.
אם היוזמה הזאת תעבור, לקחי המלחמה כנראה ימנעו את תגובת הסרבנות, לפחות הישירה והגלויה. זה בדיוק החשבון הציני של אנשי הקואליציה. אבל הפצע שהעברת החוק הזה תפער בלב החברה הישראלית לא יתאחה במשך שנים רבות.
