הנה מה ש"סיקור הוגן ומאוזן" אומר בימינו. שער מגזין הניו יורק טיימס מהבוקר (א') מציג את דמותה של אם מעזה המחזיקה את בנה. זוהי גרסת "פאליווד" מעוצבת בקפידה של "מריה" המחזיקה את "ישו התינוק". התצלום מופיע בשחור-לבן קודר ונושא את הכותרת: "בריחה מעזה". כותרת המשנה היא: "כמעט בלתי אפשרי לברוח מהמלחמה – למעט מספר קטן של חולים ופצועים, להם מוצע נתיב הצלה דרמטי".
זה למעשה יותר גרוע מישו התינוק עטוי הכאפייה של האפיפיור, מכיוון שבפנים, בנוסף לתמונת השער, ישנם 22 עמודים (!) של תצלומים נוספים, גם הם בשחור-לבן, המתעדים את בריחתם האיטית והעייפה של "תושבי עזה הפצועים קשה" בדרכם לאבו דאבי. הטקסטים הנלווים מגנים את ישראל בצורה מפלצתית. העובדה שאזרחים עזתים הוכנסו במכוון לסכנה על ידי חמאס/איראן לעולם לא מוזכרת. המסגור כולו נטול הקשר לחלוטין ונועד לשלהב עוד יותר את השנאה לישראל.
הנה דוגמה אחת: בתצלום הנפרש על עמוד שלם, אישה עטופה בחיג'אב יושבת בכיסא גלגלים, ידיה שלובות. אין כל אזכור למה שקרה ב-7 באוקטובר, אין התייחסות לישראלים שנרצחו, נפצעו, נפגעו, אושפזו ו/או נעקרו מבתיהם.
הנה מה שהכיתוב מספר לנו: "כל מטופל מגיע לא רק עם פציעות אלא עם פרק בהיסטוריה של המלחמה המכוערת הזו. ב-24 בינואר, אומרת רים אליאן, חיילים ישראלים ירו על ביתה בחאן יונס, הרגו את בנה, רוקח, ופצעו אותה, את בניה האחרים ואת גיסתה. לאחר התקיפה, אומרת אליאן, החיילים חקרו את הניצולים במשך שעות, אך כשביקשה אמבולנס, הם סירבו. היא הגיעה לבית חולים ברגל, מדממת ומדדה על רגל אחת".
אין טעם אפילו להתחיל לסקור את שאר הכיתובים שמתחת לתמונות האחרות, הנוגעים לילדים שאיבדו את הוריהם ונאלצו לעבור קטיעת רגל ללא הרדמה, שמתייחסים ל"תפוצות פלסטיניות חדשות", ומראים לפחות שני ילדים ללא זרועות וכו'. כל אדם נורמלי אמור לשנוא את המדינה שבחרה – בחרה! – לגרום לסבל כזה לכל כך הרבה נשים, ילדים וקשישים.
באופן לא ייאמן, "השנה בתמונות", מדור נפרד של הטיימס שפורסם באותו תאריך, שנפרש על פני 36 עמודים הכוללים 10 תצלומים נוספים על עזה ולמען עזה: עזה מרוסקת, ילדים עזתים רעבים, סיוע הומניטרי המוצנח באמצעות מצנח לצפון עזה. ישנן שני עמודים המכילים שלושה תצלומים: שני ילדים עזתים פצועים, אחד ללא רגל, השני איבד את שתי זרועותיו, ואישה בחיג'אב שאיבדה עין "בתקיפה". אחד מ-10 התצלומים הוא תמונה צבעונית של שני עמודים של מאהל פרו-עזתי באוניברסיטת קליפורניה, בלוס אנג'לס. התצלום נושא את הכיתוב: "פעילים פרו-פלסטינים התמקמו. הרשויות הורו להם לעזוב. המחאות נמשכו כל הסמסטר".
אה כן – יש גם תצלום על חצי עמוד שמציג את ביירות, הנושא את הכיתוב: "שכונת ראס-אל-נבאעה לאחר שתקיפות אוויריות ישראליות הרגו לפחות 22 בני אדם ופצעו למעלה מ-100". הקוראים יכולים רק לתהות מדוע ישראל עשתה דבר כזה.
ישנו תצלום צבעוני קטן של אם ישראלית המתאבלת על בנה שהוא "אחד מששת החטופים שגופותיהם נמצאו בעזה על ידי צה"ל, מה שהצית עוד צער וכעס בישראל". הכיתוב אינו מספר לנו כיצד הגיעו גופות אלה לשם, מי לקח אותם, מתי ומדוע וכו'. הכל מאוד מסתורי. כדי לאזן את התמונה, התצלום היחיד הזה מישראל ממוקם ממש מול התצלום של ביירות.
אך למקרה שהקוראים לא הבינו את הנקודה, יש עוד. בעמוד A7, במה שהיה פעם מדור החדשות, ישנם ארבעה תצלומים של האופן שבו ישראל פגעה בסוריה. זה נקרא "כיצד ישראל השתלטה על אדמות סוריות נוספות מאז נפילת אל-אסד".
בסך הכל, בשלושה מדורים של אותו גיליון של הניו יורק טיימס, ישנם 32 תצלומים פרו-פלסטיניים ותצלום אחד אוהד אך תמוה של משפחה ישראלית באבל. האם יחס של 32 ל-1 משקף תמונה "הוגנת ומאוזנת" של המציאות?
במדור המיוחד, "השנה בתמונות", ישנם רק שלושה תצלומים של אוקראינה – ושום דבר מקונגו, סודן, קניה, איראן או אפגניסטן. שום דבר מ"ציד יהודים" באמסטרדם. טראמפ אולי נבחר לנשיא, אבל התקשורת של "הדיפ סטייט" נוקטת עמדה די זדונית, נקמנית וזדונית.
