מבואות ירושלים הפכו זה מכבר למוקד עלייה קולינרית לרגל. בין שלל הפטיסרי'ז המפונפנים מסתתרת לה גם פנינה קצת אחרת, בית קפה כפרי וחמוד בכניסה למוצא. בלי עומס בחניה ובלי תורים אינסופיים, כאן תמצאו בעיקר את תושבי האזור (אבל לא רק), כי אין כמו סועדים חוזרים כדי להעיד על טיבו של מקום. במטבח, לעומת זאת, תמצאו את תמר מיורקס. אישה עם חלום שקורם עור וגידים מדי יום. שם היא לשה ומערבבת, קוצצת ומטגנת ובעיקר נהנית. ליבה הרחב והרגיש של מיורקס בא לידי ביטוי לא רק באירוח אלא גם בתפריט עם שתי מנות על שמם של נופלים מהמלחמה, כולל תמונות לזכרם על קירות המסעדה. "החומוס של שמנצקי" מוקדש לדניאל יעקב בן־הרוש שנפל בקרב בעזה וחלומו היה לפתוח חומוסייה; ואילו "החיוך של רותם" מוקדש לרותם קלדרון מקיבוץ בארי, שנרצחה בביתה ב־7.10 אחרי שבמשך שנים התנדבה בעמותה למען הלומי קרב והתפרסמה בזכות החיוך החם ומאור הפנים שלה.
אפשר לשבת בחלל הקטן של בית הקפה עצמו או לצאת אל החצר הגדולה והמקורה שכוללת גם גינת תבלינים. חובבי הטבע יכולים להזמין סלסילת פיקניק ומפה משובצת ולמצוא פינה פסטורלית באזור. פתחנו במיני סמבוסק חומוס (חביב) ומיני קאדה. הבצק של המאפה הכורדי המסורתי היה דק אך יציב והגבינות שמילאו אותו דומיננטיות במידה. בכלל, גודל הביס היטיב עם שני המאפים המסיביים הללו וכיף שאפשר לדגום אותם בגרסה מוקטנת.
מאז ששבתי מהודו לפני כמה שבועות, כל מה שבא לי לשתות זה צ'אי (געגועיי לדראמסלה), שבתזמון מושלם הפך להיות "טעם החודש" החדש – מנרות ריחניים ועד שפתונים נגד יובש – אי אפשר להתחמק ממנו. וגם כאן, הלכתי על הצ'אי שהיה לא רע ועם ארומת תבלינים מובחנת, ואילו הקפוצ'ינו היה די סטנדרטי. המשכנו ל"חיוך של רותם", שהוזכר מקודם. מדובר בלחוח מקופל (בצורת חיוך) שטוגן עם חמאה מזוקקת ובתוכו הסתתרו חביתה וגבינות מותכות. הלחוח הוא הפורטה הפחמימתי של המקום, אותו פנקייק תימני עם בועות אווריריות – ומוגש פה עם לא מעט מנות. כאן הוא לח כדבעי והשילוב עם המילוי אומנם מוכר ואהוב (געגועיי לסבתא התימנייה שמעולם לא הייתה לי) אבל די עמוס, אז קחו בחשבון. הוא מלווה במטבל איולי ובסלט קליל של ארוגולה, מקלות מלפפון וצנוניות חתוכות בנונשלנט בוויניגרט. סלט עמק הארזים לעומתו הוא הר של מקלות סלק, קולורבי וגזר משופעים בחתיכות עגבניה ומלפפון וגם ירוקים לרוב (נענע וכוסברה ופטרוזיליה ובצל ירוק), הוא מוגש עם פרוסת פטה נדיבה ושני טוסטים של לחם מחמצת קלוי. טעים ומרענן ומתובל היטב.
סיימנו עם שני קינוחים קלאסיים: עוגת גבינה וסופלה שוקולד, אף שגם הסינבון המצופה קרץ לנו בהחלט. את כל הקינוחים קונדיטור מומחה מכין במיוחד עבור המקום. עוגת הגבינה השתייכה לז'אנר הגבוהות והמרשימות עם תחתית דקה של בצק פריך, מעליה שכבה תפוחה ורמה של גבינה אפויה ומעליה עוד שכבה מכובדת של ריקוטה מוקצפת ורכה. מעל פוזרה אבקת סוכר וליד הונחה קערת רוטב פירות יער שכמובן משמש כשידעך המושלם. היא הייתה מוצלחת ומאוזנת, ובאופן נדיר במחוזותינו – לא מאוד מתוקה. גם סופלה השוקולד היה עשוי היטב עם תוך מובחן, מבעבע, חם ומספק. במוצא'לה שבהרי ירושלים יש טעם טוב ופנים מאירות. או אם תרצו: יותר ירושלים, פחות הרים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בקיצור
כאן זה בית
אל תפספסו
החיוך של רותם
בשולחן ליד
מקומיים
