תופעת עזיבת החיים הדתיים מצד צעירים אשר גדלו בבית דתי והתחנכו במוסדות דתיים, או כפי שהיא מכונה – דתל"שיות, עלתה בשנים האחרונות על שולחן הניתוחים הציבורי בתוך הקהילה הציונית־דתית ואף מחוצה לה.
בצד הדיון הענייני בניסיון להבין את התופעה, את הגורמים לה ואת הדרכים לצמצמה, התפתח דיון כמותי על שכיחות התופעה והיקפה, אשר משמש בעיקר כבסיס לטיעונים ולוויכוחים בעניינים אחרים שעל סדר היום הציבורי. אולם במקום דיון רציני אשר יורד לשורשי התופעה, נקלענו למעין קטטה המונית שבה כל אחד מרשה לעצמו לזרוק לחלל האוויר נתונים מוגזמים נטולי כל ביסוס, לאמץ עובדות שמתאימות לו ולזנוח אחרות. כל זאת כדי להציע את פרשנותו האולטימטיבית, המכוונת לפתרון חינוכי שרק הוא ישים קץ לתופעה, או לכל הפחות יצמצם אותה באופן משמעותי.
רב ידוע ציין במאמר שפרסם באתר אינטרנט מגזרי כי "הציבור הסרוג משמר את החילוניות בחברה הישראלית", זאת בשל האחוז הגבוה של חילונים שגדלו בציבור הדתי־לאומי. ראש ישיבה אחר מסיק במאמרו ברשת כי הדבר הכואב ביותר במגמת הדתל"שיות בציבור הדתי הוא "ההשוואה מול ההצלחה החרדית". לדבריו, "על פי נתונים רב־שנתיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, החינוך החרדי מצליח בממוצע בערך פי שש מאיתנו. כלומר, על כל נושר שמגדיר עצמו פחות מדתי (כלומר, מסורתי או חילוני) בציבור החרדי, ישנם שישה כאלו בציבור הדתי".
לפני כמה שנים, ובעידוד רבנים ואנשי אקדמיה ורוח שפנו אלי בעניין זה, החלטתי לעשות מעשה ולצלול למחקר רציני, מקיף ומקצועי ככל הניתן בתחום זה. מטרת המחקר הייתה לייצר מסד נתונים אמין שיציג את ממדי התופעה ואופייה באופן אובייקטיבי, ויאפשר לכלל המתדיינים לדון בה בכובד ראש ולהציע את פרשנותם מתוך תפיסת עולמם בהתאם למציאות העולה מתוך הנתונים.
תקוותי הייתה כי מסד נתונים זה ישחרר את הדיון מוויכוח על המציאות העובדתית, ויאפשר דיון מכובד בעיקרו של העניין עצמו. דא עקא, לצערי, גם לאחר ביצוע המחקר ופרסום הממצאים שעלו ממנו, המשיכו המתדיינים בנושא, בחלקם רבנים חשובים ומרכזיים, לטעון לנתונים אחרים, חסרי כל ביסוס מחקרי ומשוללי עיגון במציאות הקונקרטית הנראית לעין, כדי להמשיך את השימוש המניפולטיבי בנתונים המוגזמים שהציגו.
אחד הטיעונים שהתבססו על הנתונים המוגזמים נוגע בדיון הציבורי הסוער סביב סוגיית גיוס בני הישיבות החרדיות. עיקרו של הטיעון הוא שתהליך החילון שעוברים צעירים דתיים במסגרת הצבא הוא כל כך עמוק ורחב היקף, כך שהחרדים צודקים בהתנגדותם חסרת הפשרות לגיוסם של בחורי הישיבות. טיעון זה, שנשמע גם מראש ישיבת הסדר, לא נותר בחלל עולמה של הציונות הדתית פנימה, ועד מהרה תפס מקום מרכזי בטיעוניהם של מובילי הדעה בחברה החרדית, אשר מוצאים בו "תנא דמסייע" משמעותי ועסיסי המתדלק את הזלזול המופגן כלפי הציונות הדתית וכלפי עולם התורה המפואר שלה, ומשמש טיעון מרכזי להשתמטותם של הצעירים החרדים משירות צבאי. מטרתו של מאמר זה הינה להציב מחדש את נתוני החילון בציבור הדתי־לאומי כפי שעלו במחקרי, מתוך רצון להחזיר את הדיון הציבורי למסלולו המכובד והרציני.
עניין סובייקטיבי ונזיל
לפני שאציג כמה נתונים מרכזיים שעלו במחקרי, אבקש לשתף בכמה מושכלות יסוד חשובות בתחום המחקר של סוגיית הדתל"שים.
ראשית, תופעת הדתל"שיות הינה בהגדרה תופעה דינמית המשתנה באופן דו־כיווני, בעיקר בעשורים השני והשלישי של החיים, עד לעיצובו של הפרט את חייו. שנית, תופעה זו אינה תופעה עצמאית, "stand alone", וכדי להבין אותה לעומקה יש לראותה כחלק ממארג שלם של מרכיבי ההתפתחות האישית במהלך ההתבגרות ועיצוב החיים. והתובנה האחרונה והחשובה מכולן היא שההגדרה העצמית של הסטטוס הדתי הוא עניין סובייקטיבי ונזיל במיוחד, כך שהמדרג אינו דיכוטומי כפי שהיה נהוג בעבר, אלא מכיל הרבה מאוד נקודות אפשריות על הרצף הדתי. כל אלה מצריכים תשומת לב מרובה הן בביצוע המחקר עצמו והן בתובנות העולות ממנו.
הנתונים שמוצגים כאן עלו בכמה מחקרים שערכתי בנושא הדת"לשיות, ובעיקר במחקר שהתבסס על מדגם משיבים מייצג באופן קפדני, בהיקף של 1,500 בוגרי החינוך הממלכתי־דתי בין השנים 2018-2006, שבעת המחקר היו בני 30-18. הסטטוס "דתי" הוגדר כאדם שמקיים את המצוות המרכזיות (שמירת שבת, כשרות, טהרת המשפחה וכדומה) כמצווה מחייבת. בנוסף הוגדרו שני מצבים נוספים, של "חילוני" ו "מסורתי". וכעת לנתונים עצמם, כפי שעלו ממצאי המחקר שלי:
85.1% מקרב הבוגרים שגדלו בבית דתי מגדירים את עצמם כדתיים בסיום התיכון, ו 77.2% "כיום" (בעת מילוי השאלון, כל אחד בגיל שבו היה). עוד העלה המחקר כי יש הבדל משמעותי בין בנים לבנות. בקרב הבנים שגדלו בבית דתי, 82.9% הגדירו את עצמם כדתיים בסוף התיכון ו־72.6% "כיום", ואילו בקרב הבנות, 87.3% הגדירו עצמן כדתיות בסיום התיכון, ו־81.7% "כיום".
ממצאים אלה מלמדים כי חלק ניכר מתהליך החילון, הן בקרב הבנים והן בקרב הבנות, מתחולל בגיל צעיר יחסית, במהלך שנות התיכון. בשנים מאוחרות יותר, בעשור השלישי לחיים, מתחולל תהליך נוסף ש "משלים" את תהליך החילון כמעט באופן מלא. סך תהליך החילון בקרב צעירים שגדלו בבית ובחינוך דתי עומד על מעט פחות מ־23%. כלומר, כרבע מכל מחזור במערכת החינוך הדתית יקיים חיים לא דתיים בבגרותו.
תקופה חשובה שראוי לתת עליה את הדעת בתהליך החילון היא תקופת הצבא, שרבים מייחסים לה השפעה שלילית משמעותית ביותר. למעשה, מדידת אחוזי החילון בקרב חיילים דתיים הינה משימה בעייתית בעיקר משום שגילאי השירות הצבאי נזילים מאוד, בייחוד בקרב צעירים שסיימו חינוך דתי, כיוון שרבים מהם מתחילים את הפרק שאחרי התיכון במוסדות תורניים, ורק אחר כך מתחילים את החלק הצבאי בחייהם. בנוסף ישנם קשיים שנובעים מאורך השירות, החל משירות קצר יחסית של תלמידי ישיבות הסדר, דרך חיילים שמשרתים שלוש שנים מלאות, וכלה בחיילים שנשארים בצבא לתקופות ארוכות יותר. עם זאת, במחקר שביצעתי לאחר בידוד של משתנים מתערבים מסוגים שונים, הגעתי למסקנה כי בין גיל 20 ל־25 בקרב גברים ישנו חילון של כ־ 14%, שחלקו הגדול מתקיים במהלך השירות הצבאי.
גם אם נניח שנתוני המחקר שהוצגו כאן הם שמרניים, אין היתכנות כלל לסדרי גודל של כ־40 אחוזי דתל"שיות, שעליהם שמעתי מרבנים שונים במהלך עיסוקי בתחום זה, וסביר כי הנתונים האמיתיים הם כמחצית משיעור זה
כדי לוודא שממצאי המחקר עומדים בדיוק סביר על התופעה, בחנתי זאת בכלים נוספים. ביקשתי מכמה חברים שגרים במקומות שונים ומגוונים שיש בהם ייצוג משמעותי לציונות הדתית – יישובים קהילתיים, ערים ועיירות – בצפון, במרכז ובדרום, לקחת את שמות בוגרי המחזורים בעשר השנים האחרונות, ולבחון את הסטטוס הדתי שלהם, ככל הידוע להם. ממצאים אלה העלו נתונים דומים מאוד לממצאי המחקר שלי, עם סטיית תקן קטנה. בדיקה זו איששה עבורי כי נתוני המחקר שלי אומדים את היקף תופעת הדתל"שיות באופן סביר וברמת מהימנות גבוהה.
תופעת האנוסים
כאמור, מאמר זה לא נועד לנתח את התופעה, להבין אותה לעומק או להציע דרכים לצמצומה. מטרתו היחידה היא להציע את הנתונים שעלו במחקרים שערכתי בשנים האחרונות בתחום זה, בשיטות תקפות ומהימנות, על מנת לאפשר דיון מהותי, עמוק ומשמעותי בין הרבנים, המחנכים ואנשי הרוח, בתופעת הדתל"שיות בקרב צעירים מהמגזר הדתי לאומי.
כאמור, הממצאים מחייבים עיסוק רציני בנושא, אך אין מדובר במספרים המאמירים שנזרקים לחלל האוויר. גם אם נניח שנתוני המחקר שהוצגו כאן הם שמרניים, אין היתכנות כלל לסדרי גודל של כ־40%, שעליהם שמעתי מרבנים שונים במהלך עיסוקי בתחום זה, וסביר להניח כי הנתונים האמיתיים הם כמחצית משיעור זה.
הטיעון שהיקפי החילון בתקופת הצבא הם בלתי סבירים, ולכן טוב עושים החרדים שנמנעים מהלביא את צעיריהם לכדי מבחן, כבר תפס שביתה בקרב מסבירנים, עיתונאים "מטעם" ומשפיעני רשת חרדים, שהפכו את הטיעון הזה לאחד הנימוקים המרכזיים להשתמטות. בשיחות שערכתי עם חוקרים ובעלי מכוני מחקר שעוסקים בציבור החרדי (חלקם הגדול חרדים בעצמם) הגעתי לנתון של כ־13% חילון בקרב גברים חרדים בגילאים המקבילים לגילאים שדיווחתי עליהם קודם כמקבילים לגילאי שרות צבאי.
הפער בין אחוזי החילון בציונות הדתית ובין שיעורם בקרב החברה החרדית אינו מספק הסבר ראוי לביטוי הנוראי והכואב השגור בחברה החרדית, שלפיו הגיוס לצבא הוא "גזירת שמד". לא רק שאחוזי החילון בחברה החרדית, שלא הצבא "אשם" בהם, שומטים את הקרקע תחת הטיעון הנלוז, אלא ששני היבטים נוספים, שמבחינים בין הציבור הדתי־לאומי ובין החרדים בסוגיה, מפריכים אותה לחלוטין. הראשון הוא ההתעלמות הפומבית של החרדים מהתופעה, וניסיון לדווח על אחוז קטן בהרבה משיעורה האמיתי, בין השאר באמצעות התעלמות מתופעת "האנוסים" הנרחבת, שמשמעה חיים בתוך החברה החרדית ללא שמירת יסודות ההלכה, תופעה שאין יכולת להעריך את גודלה.
עובדה נוספת חשובה לדיון היא שבקרב החרדים, מרבית "היציאה בשאלה" היא דיכוטומית – או דתי או חילוני – ויציבה, כך שהדרך חזרה ל"מסורת אבות" כמעט איננה מתרחשת. לעומת זאת, תופעת החילון בציונות הדתית היא מאופיינת כתהליך של "רצף דתי" ודינמית, ולא פעם גם אלה שיצאו החוצה חוזרים פנימה לאחר שלב הנישואים והולדת הילדים. שני היבטים אלה, יחד עם ההפרש האחוזי הקטן יחסית, מלמדים כי הטיעון החרדי להצדקת ההשתמטות, המסתמך על אחוזי החילון בקרב בני הציונות הדתית, מהווה משענת קנה רצוץ, ואף חמור מכך: מגלה את קלונם וחרפתם.
ד"ר עדו ליברמן הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, בעליו של מכון המחקר ל.ש.ם וחוקר החברה הציונית־דתית בישראל
