עברית וצרפתית התערבלו באוויר, כאשר על הבמה במרכז בגין בירושלים התכנס פאנל של רבנים, בערב שערך לאחרונה מכון מניטו לרגל יום פטירתו ה־28 של הרב יהודא ליאון אשכנזי המכונה "מניטו" – הכינוי שקיבל בנעוריו בצופים בצרפת. הם הגיעו מכל רחבי הארץ וממגוון רקעים, אך המכנה המשותף להם היה שאף שרובם לא פגשו את מניטו מעולם, הם מעבירים לדור הצעיר את מורשתו ותורתו. היה מרתק לשמוע על הקשר שלהם למניטו ועל הרלוונטיות של רעיונותיו לדור הצעיר בישראל, ולהתרשם מריבוי הדעות ונקודות המבט ומההשפעה השונה שהייתה למשנתו על כל אחד מהם.
תוך שהקשבתי לדבריהם, נזכרתי בתקופה שבה זכיתי להכיר את מניטו ולהתוודע לתורתו. כינו אותנו "שלוש המוסקטריות", שכן היינו שלוש ישראליות בתוך ים של סטודנטים דוברי צרפתית שהתקבצו ובאו ל"מכון מעיינות" במושבה הגרמנית בירושלים בתחילת שנות השמונים. במשך שנה למדנו עם הקבוצה הצרפתית את תולדות עם ישראל, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, פיוטים ושירים ארץ־ישראליים, עיקרי התפילה, והשיא: שיעורי "תורת התולדות" של הרב אשכנזי על חומש בראשית. פעם בחודש טיילנו בשבילי הארץ, ופעם בחודש יצאנו ליום התנדבות בקהילות השונות בסביבה. בסוף השנה, הנערים והנערות הצרפתים שהיו אמורים לחזור לצרפת ולהפוך למנהיגי הקהילה שם, בחרו לעשות עלייה ולאכלס בהמוניהם את ירושלים, נתניה, קריית־ארבע, השומרון ויהודה.
היינו בהחלט יוצאות דופן בחבורה הפרנקופונית שסבבה אותנו: רחל הדס הסלוניקאית, שהייתה זמרת מפורסמת בנעוריה והפכה למורה לשירה ב"מעיינות"; בתיה לנצט, מנסיכות התיאטרון הישראלי, שחזרה בתשובה בעקבות מפגשה עם מניטו, עזבה את הבוהמה ועברה להתגורר ברובע היהודי בירושלים וללמוד עם הצעירים הצרפתיים; ואני, "מחפשת אמת" מצפון תל־אביב, בת לניצולי שואה ובעלת תואר שני בספרות אנגלית וידע קלוש ביהדות, שליוותה משפחות שכולות לבתי הקברות במלחמת יום הכיפורים וחקרה את מכמני המזרח הרחוק ונפלאות הפארא־פסיכולוגיה, עד שהגיעה ללא שום הכנה, "לשמוע רב מיוחד בירושלים".
יחד עם מניטו והקבוצה התפללנו את תפילות הימים הנוראים בנוסח אלג'יראי, נטלנו את ארבעת המינים בסוכה הגדולה בחצר, צעדנו לכותל לאחר ליל לימוד ארוך בהושענא רבא ובחג השבועות, וחיפשנו מנגינה חדשה לברכת המזון. ואולם למרות השפעתו העצומה על הציבור דובר הצרפתית, שבעקבותיו עלה לארץ בהמוניו בשנות השמונים והתשעים, תורתו של מניטו לא הגיעה לציבור הישראלי. התמזל מזלי ובעקבות בקשתן של חבורת נשים ישראליות לקיים שיעור בעברית, נפתח שיעור שבועי לנשים באחד מבתי הרובע. שם למדנו את "תורת התולדות" של מניטו, את "שער הגלגולים" של האר"י ואת "שערי אורה" של הרב ג'יקטיליה. עבורנו הייתה זו טעימה של גן עדן.
לא הסכים לתרגם
באותה תקופה למדתי בימים ב"מעיינות", ובערבים ישבתי בחדרי הקטן בדירה מול תיאטרון ירושלים, שבה התגוררתי עם רחל הדס, מקשיבה שוב ושוב לקלטות השיעורים ומתרגמת אותן לעברית בכתב יד צפוף, תוך ניסיון להבין לעומק את רעיונותיו וחידושיו של הרב. לא העליתי בדעתי שמחברות אלו יהפכו בעתיד לספרים.
לכבוד יום הולדתו השבעים, שנערך בתיאטרון ירושלים, פנו אליי המארגנים, ומהשיעורים שתרגמתי הוציאו לאור את הספרון הראשון של שיעוריו בשפה העברית. על הכריכה האדומה התנוססה הכותרת "זה ספר תולדות אדם", והוא חולק לכל אחד מהמוזמנים. במשך תקופה ארוכה לאחר מכן ניסינו, חתנו ישראל פיבקו ואני, לשכנע את מניטו להעלות את שאר התרגומים על הכתב, אך המשימה התגלתה כבלתי אפשרית. קהלו הטבעי היה אינטלקטואלים ואקדמאים דוברי צרפתית, ואולי הוא התקשה להאמין שהרעיונות הללו יוכלו להתאים לקהל הישראלי. מניטו סירב בתוקף לאשר למי מתלמידיו להעלות את שיעוריו בכתב בלשון הקודש, שכן עבורו העברית לא הייתה סתם שפה מחודשת, אלא הלשון שבה דיבר בורא העולם לאדם הראשון, לאבות ולנביאים. בנוסף, כאיש של תורה שבעל פה, היה קושי אמיתי להעביר בכתב את הבעותיו, חיוכיו, ההומור המיוחד שלו ומשחקי המילים שהוא עשה בהם שימוש כדי להעביר את מסריו הקשים ביותר.
ואז משהו קרה. עד היום אני לא יודעת מה בדיוק שינה את דעתו, אך ביום שבו הוא נתן את הסכמתו לפרסם את תורתו בעברית חשתי התרגשות ופליאה שלא יכולתי להסביר, תחושת שייכות למשהו גדול ממני שכמותו לא חוויתי מעולם.
"בכל תקתוק של השעון אנחנו מאבדים יהודי אחד", אמר פעם הרב עדין שטיינזלץ. אין ספק שמניטו הקים לתחייה דור שלם של יהודים צרפתים, שהם וילדיהם היו צפויים להיעלם באפלת ההיסטוריה, לולי דבריו המעוררים והחום והכריזמה שהקרין. הוא מילא בהם ובי חלל שלא ניתן היה למלא בכל דרך אחרת.
לצערי, מניטו נפטר לפני ש"סוד העברי" יצא לאור, אולם אישורו סלל את הדרך להיכרות הציבור הישראלי עם משנתו. בהמשך יצאו עוד שניים מספריי בסדרה, ומאז ראו אור בעברית עוד כעשרים ספרים המבוססים על שיעוריו, שנכתבו על ידי תלמידים ומחברים שונים. שנים לאחר מכן כתבתי גם את הדוקטורט הראשון עליו באוניברסיטת בר־אילן, שיצא אף הוא בספר בשם "מן האין אל האני". היה זה ניסיון חיוור מצידי לבטא את הכרת התודה העצומה שחשתי כלפי מניטו, שהמפגש עימו שינה את חיי.
לצורך כתיבת הספר השלישי בסדרת "סוד העברי" (שיצא השנה במהדורה חדשה, בכותרת "באר האבות"), ערכתי במשך שבע שנים תחקיר על אברהם אבינו – דרך פשוטי המקראות, המדרשים והמפרשים השונים. ככל שהתעמקתי בסיפורו של אבי האומה נוכחתי לדעת עד כמה מדויקים דברי הרמב"ן ש"מעשה אבות סימן לבנים". לא רק שמאז שעם ישראל חזר לארצו אנחנו עוברים תהליכים מקבילים לאלו שעבר אברהם, מהזהות הארמית־יהודית לזו העברית־ישראלית, כלשון מניטו, אלא שהאירועים ההיסטוריים שאנחנו חווים היום כעם וכחברה צובעים את סיפורי המקרא בצבעים חיים ועזים, והופכים אותם לאקטואליים ורלוונטיים יותר מתמיד.
שלושה אברהמים
את מניטו שומעים דרך הלב, ולא רק דרך הראש. ממנו למדתי שהבורא, שהוא הטוב המוחלט, ברא בריאה שתקבל את כל השפע האינסופי שבידו להעניק, אך שטוב אמיתי איננו זה המוענק בחינם, אלא זה המאפשר לצד השני לרוכשו בזכות מעשיו. "הבורא נקט באקט המוסרי האולטימטיבי כשפינה בתוכו מקום לאחר ממנו והוא הבריאה", הסביר ופירט:
בנקודה זו אין ספק שהקבלה שונה מכל המסורות האחרות, מאחר שלפיה לא יכול להתקיים מצב של עלייה רוחנית הניתנת בחינם. נהפוך הוא. על פי הקבלה, הנשמה חייבת לעבור דרך שלבים והדרגות של עולם התיקון על מנת להפוך את צורת הקיום שמהותה קבלת הישות, לצורת קיום חדשה שמהותה נתינת הישות לאחר. בסופו של דבר, ה"צמצום" והשתלשלות העולמות, הנאצלים והנבראים, כולם מכוונים אך ורק לתכלית אחת: הפיכת הבריאה המקבלת לבריאה מוסרית המחקה את בוראה ולומדת להעניק את השפע האלוהי שהיא מקבלת בחינם ולהעבירו הלאה, שהיא מהות הגאולה.
העולם הזה הוא מקום התיקון, ולדידו של מניטו, המפעל העיקרי בהיסטוריה הוא המאמץ הקולקטיבי של עם ישראל להוליד חברה מוסרית מושלמת שבכוחה לגאול את האנושות כולה ולהביאה לעולם הבא שהוא למעשה העולם הזה במצבו המתוקן.
במהלך לימודיי אצל מניטו התחלתי להבין שהעם שאני שייכת אליו הוא עם מיוחד, ושהתורה שניתנה לו על ידי הבורא היא סיפור שורשיו ותעודת הזהות שלו. זהו סיפור על בחירה, מסירות, התמסרות, שליחות עצומה וסודות אלוהיים שהועברו מהבורא לאדם הראשון וממנו לשלשלת שומרי הסודות שתפקידם לשמור ולהעביר את הסודות הללו מדור לדור, עד שיגיע זמנם להתגלות לכול.
"ברכסי ההרים והגבעות של ההיסטוריה", עולים באוזניי דברים שאמר באחד משיעוריו, "זורם לו עם ישראל כנהר מים חיים המבקש להשקות את האדמה הצרובה של האומות במימיו הצלולים בכל מקום שאליו הוא מגיע. לעיתים הוא מעיין הנובע מחגווי סלע, טמיר, נסתר ושקט, כדברי שיר השירים: 'יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה', ולפעמים ים סוער שגליו משתברים אל מזחי התרבויות המבקשות לכולאו. לפעמים הוא נאלץ לפלס ערוץ תת־קרקעי בתוך הררי שלג קפואים של שנאה ותחרות ותאוות בצע וכוח, ולפעמים הוא שוטף את קרקע המדבר החרבה של שגרת החיים הקשה ומופיע כנאות מדבר. אבל תמיד, תמיד, בכל מקום בו הוא עובר, מבקש עם ישראל להעניק ממימיו וחוכמתו וקדושתו לאנושות, בניסיון להפוך את העולם למקום טוב יותר ולחשוף את הקודש הטמון במעמקי ההוויה".
עם השנים הלכה וגברה תחושת ההודיה שלי לתרומת מניטו לחיי, ועימה ההכרה כי עליי להעביר הלאה את מורשתו. בעקבות זאת החלטתי לכתוב את סיפורו של עם ישראל, המתחיל באברהם ושרה, עבור אלו שפסוקי התורה רחוקים מעולמם, בסוגת הרומן ההיסטורי. כך נולדה טרילוגיית "שושלת שומרי הסודות", שהפכה סיפור משפחתי לשלושה סיפורי אהבה גדולים: סיפור אהבתם של אברהם העברי ושרה אמנו כפי שהם עולים מפסוקי התורה; סיפור אהבתם המופלאה של אלברטו היהודי ואיזבלה הנוצרייה שהתגיירה בתקופת גירוש ספרד – סיפור אמיתי שעבר במשפחתי מאם לבת, מגירוש ספרד עד שסבתי נרצחה באושוויץ; וסיפורו של אבי, אברהם ישראל צבי בן אהרן ז"ל, שיחד עם אביו ושני אחיו עברו חמישה מחנות בשואה, שרדו יחד, עלו לארץ ביחד והיו ממקימי מדינת ישראל. שלושה אברהמים, שכל אחד מהם חי בתקופה אחרת, אך סיפוריהם השרוגים זה בזה יוצרים פסיפס מרהיב המשקף את סיפור אהבתם של בורא העולם ועם ישראל כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיר השירים, שיר האהבה האולטימטיבי. עַם שסיכוייו לשרוד תלאות וייסורים איומים כל־כך במשך ארבעת אלפי שנים היו אפסיים, והנה אנחנו כאן, בצד השני של ההיסטוריה, בועטים ומלאי חיים!
ישמעאל, עשיו ואנחנו
ככל שהתעמקתי בדבריו של מניטו התחוור לי לעומק מה שחוויתי כשלמדתי אצלו: שמשנתו מעניקה איזון בין רוחניות למעשיות, תוך יצירת סינתזה בין יסודות קבליים, פרשנות מקראית ייחודית וחשיבה מטפיזית ואתית שלמה. מניטו הציע דרך חדשנית לשלב את המסורת עם אתגרי המודרנה, ולפעול בדרכים שיכולות להביא חזון וריפוי לחברה הישראלית והעולמית השסועה. באמצעות דמויות המפתח המקראיות הוא קורא לנו להישאר פתוחים לשיח המסורתי שקיבלנו מאבותינו, תוך התחדשות מתמדת הנתבעת על ידי עצם החיים, ולזהות במהלכים ההיסטוריים העכשוויים את תבניות היסוד שהתורה מציגה.
"התורה מתארת שישמעאל (האסלאם) נאבק איתנו על ירושת הארץ, בעוד עשיו (הנצרות) נאבק איתנו על השמיים (הרוחניות) – מה שהשאיר לעם ישראל את האופק בלבד, וכך הפך אותו ליהודי הנודד", הסביר מניטו. "אולם כשעם ישראל החליט לחזור לארצו תחת השמיים שלו אחרי אלפיים שנות גלות, כמימוש הבטחת הנביאים, כל העולם רועש". בעידן של שינוי מתמיד, עקרונותיו של מניטו יכולים להוות מגדלור למי שמעוניין לעצב עתיד שבו גדולתו של עם ישראל תבוא לידי ביטוי בהובלת העולם כולו לקראת הגשמתו.
אסיים בדבריו של אלן כהן, מפיק הסרט שיצר הבימאי מיכאל גרינשפן על מניטו. "הפקתי את הסרט כעדות עמוקה להכרת תודתי על כל מה שהוא עשה עבורי", אמר. "הוא שינה את זהותי והראה לי את אותה דרך שבה כולנו נדרשים לצעוד, זו התובעת מאיתנו להשלים את הפער הקיים בין מי שאנחנו ובין מי שאנחנו צריכים להיות. הלימוד עם מניטו איננו רק מאמץ אינטלקטואלי. הוא לא מביא רק להעמקת הידיעות והידע שלנו. לפני הכול ומעל הכול, זו עבודה. עבודה שגורמת לך להפוך לאותה הווייה המבקשת את הגשמתה על מנת לתפוס את מקומה במסגרת הזהות הקולקטיבית של עם ישראל והאנושות כולה".
שנים רבות חלפו מאז פגשתי את מניטו, אך דמותו ומשנתו ממשיכות ללוותי בהתפתחותי הרוחנית, הרגשית והלאומית. אף שנפטר לפני עשרים ושמונה שנים, הדו־שיח החשאי בינינו ממשיך להתקיים, ונושא בתוכו דינמיות שנחקקה בליבי כאש תמיד בוערת, הדוחפת את כל מי שהכיר אותו או שמע את שיעוריו לצמוח ולהתקדם אל מעבר לעצמו, על מנת להפוך להֶיות הטוב ביותר שהוא יכול להיות כחלק מהעם הטוב, המוסרי והיפה בעמים. כל שנותר לנו הוא להודות על הזכות שנפלה בחלקנו להכיר דרך מניטו את הבורא והתורה, ולהמשיך להעביר הלאה את דבריו ורעיונותיו לכל דורש.
ד"ר גבריאלה בן שמואל פרסמה שלושה ספרי הגות בסדרה "סוד העברי" העוסקת במשנת מניטו
