כותרת הרומן השני של איגי דיין, "רוח אל האור", הולמת את הספר בעיקר במה שחבוי בה. אם רואים אותה לאחור, כלומר קוראים אותה מהסוף להתחלה, מקבלים "רואה לאחור". ראייה לאחור, מהסוף להתחלה, היא מהות הרומן הזה. אין מדובר רק בסיפור שמתחיל מהסוף, וגם לא ברומן של הסתכלות אחורה על החיים, אלא ממש בסיפור המסופר לאחור, צעד אחר צעד, כלומר צעד לפני צעד. הוא מתחיל קצת אחרי מותו של הגיבור, וברובו הגדול, עד סמוך לסופו, מסופר מפיו.
היפה הוא שדיין בונה כך מתח. זה לא אינטואיטיבי, שאפשר לבנות מתח לאחור. הרי המתח מתבסס על הרצון לדעת מה יהיה, לא מה היה. והנה כאן, פרק אחר פרק שואל הקורא את עצמו: אז מה היה קודם? למה הדמות פעלה כפי שפעלה? מיהי בעצם דמות זו וזו? דיין מצליח לפתור בכל פרק מעט ממה שסקרן את קוראו בפרק הקודם, לסבך את העלילה עוד כאילו החיים ועלילותיהם מסתבכים לאחור, ולגלגל הלאה לאחור עוד תהיות.
תחילת הספר סמוך לאחר מותו של הגיבור. ישראלי בן 91, יליד בגדד 1929, שהיה בעליו־בשותפות של בית דפוס, ובזבז שנים ארוכות מחייו על אלכוהוליזם. נוכל לספר עליו עוד, בלי לגלות יותר מדי, שהיו לו נישואים ראשונים כושלים ונישואים מאוחרים ומאושרים עם מי שגמלה אותו מאלכוהול. הפרקים הולכים איתו לאחור עד אמצע חייו בערך, העת שבה החלו חייו להסתבך, אבל הוא מספר לנו במהלכם גם על ילדותו וצעירותו. עוד שנים אחדות לאחור אנו הולכים עם שלושת חלקיו הנוספים של הספר, התופסים את מיעוטו, שבהם נמשכת מלאכת קילוף השנים בידי שלוש דמויות שבלב התסבוכת. הלב הזה, כך מתגלה, עשוי אוסף של אי־הבנות הדדיות.
עלילת הספר מעוררת כאמור סקרנות ועניין מתמידים, ובכל זאת היא סובלת מחסרונות אחדים. ראשית, ריבוי מוגזם מעט של דמויות מקשה על המעקב, שגם כך אינו קל בגלל השיטה של פעירת חללי מידע גדולים לפני מילוייָם. ושנית, המין תופס מקום מוגזם בקידום העלילה. לא רק שהוא מתגלה כאחראי לרוב אותן אי־הבנות שיצרו את התסבוכת, הוא גם עומד בלב שיטת הגמילה הייחודית מאלכוהול שמוצגת בו.
לא צריך להתכחש למקומו של היצר בנפש האדם וביחסיו עם זולתו, כדי לחשוש שמקומו הבכיר מדי בעלילה עלול להאפיל ברושם הכללי על היבט אחר, חשוב, בספר: דקות אבחנותיו הרוחניות. נדמה שהדבר הציק למחבר וגרם לו לפתוח את הספר בעמודים של שגב מרוכז, ובפרט בפסקאות פתיחה שלאחר המוות המדגישות את השחרור מהגוף ומהמיניות, כדי כך שגם המין הדקדוקי בטל בהם. בפרקים אלה, המאירים ברוחניות דקה, אפשר אף להרגיש את מה שמבקשת לומר כותרת הספר בהיקראה מההתחלה לסוף.
באזורים אלה בספר בולט יותר, לצד הרוח והאור, גם ברק סגנוני־לשוני; דבר שהמחבר מרשה לעצמו לשים בפי המספר כאשר ברור שהוא חושב ולא מדבר, וכאשר הוא שבע ימים וניסיון. כי אכן, לצד ההיבט המבני־עלילתי, כלומר ההליכה לאחור ורקימתה המחושבת, כוחה הרב של היצירה הזאת המאפשר לתארה כמעולָה מצוי כאן: באוצר ההתבוננויות האנושיות שבו, ובדרך ניסוחן.
