באמצע שיחה על חינוך זרק לי פעם חבר חרדי הערה אגבית על "שמן זית זך". שאלתי אותו על מה הוא מדבר, ומה הקשר לשמן. הוא אמר: "נו, התכוונתי לדרשה הזו ששומעים בכל חנוכה אלף פעמים, שהחינוך חייב להיות כמו שמן זית זך, כולו על טהרת הקודש, בלי אף טיפה מבחוץ". אמרתי לו שאף פעם לא שמעתי את הדרשה הזו, ושאצלנו דווקא נוהגים לצטט בחנוכה את דברי "חובות הלבבות", שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. הוא אמר: "זה אותו רעיון", ואני השבתי: "בדיוק להפך".
שני הדימויים הללו באמת מסמלים דרך חינוכית כמעט הפוכה. הדימוי החרדי של שמן זית זך דורש הסתגרות חרדתית: חייבים למנוע כל סיכון שטיפת חול תסתנן אל הקודש ותטמא אותו. הדימוי הציוני-דתי של האור הדוחה את החושך אומר לא לפחד ממה שקורה בחוץ, כי הקודש חזק יותר מהטומאה, ודומיננטי יותר מאשר החול.
המחלוקות שלנו עם החרדים נגררות מיד למישור האקטואלי: כן או לא לימודי ליבה, כן או לא פרנסה בכבוד, וכמובן – מלחמת מצווה או השתמטות למהדרין. כיוון שהדחוף תמיד מסעיר יותר מאשר החשוב, המחלוקות המעשיות הללו מאפילות לעתים קרובות על הפערים הרוחניים העמוקים שבין החרדים לסרוגים. אחד מאלו הוא הפער בכל הנוגע ליחס בין הקודש לחול.
העולם החרדי מתאר את הקודש כמערך עדין ושברירי, שכל מגע עם החוץ עלול להחריב אותו. הסרוגים חווים את הקודש באופן שונה לגמרי – כמוקד של עוצמה ולא של חולשה. הקודש, לפי התפיסה הזו, אינו שמן אלא אור; הוא לא פוחד מן החושך, אלא מאיר אותו. אפשר לתאר זאת כמחלוקת ביחס לקודש, ואפשר לראות זאת כמחלוקת ביחס לחול: האם הוא זיהום מאיים, או שמא תשתית בריאה, הממתינה לתאורה הנכונה.
אין מדובר במחלוקת חדשה. הגמרא במסכת חגיגה (טו ע"א) מביאה מחלוקת איך להבין את הפסוק "לא יערכנה זהב וזכוכית" (איוב כ"ח): רבי מאיר לומד ממנו שדברי תורה שבירים כמו כלי זכוכית, בעוד רבי עקיבא לומד ממנו שדברי תורה תמיד ניתנים לשיקום ולמִחזור כמו כלי זכוכית. אין גם סיבה לצדד דווקא באחת העמדות הקיצוניות: יש היבטים של הקודש – שלבים מסוימים של החיים, תחומים ספציפיים של החוויה, סוגים אחדים של מבנה אישיות – שהם עדינים במיוחד, ודורשים הגנה והתכנסות; יש היבטים אחרים שצריך לחלוק עם הסביבה כדי להוסיף אור. ועדיין, גם אם אין מדובר במחלוקת בין אפס למאה, השאלה האם נוטים בעיקר לצד זה או בעיקר לצד השני היא גורלית מאין כמותה.
אריה דרעי הכריז באחרונה: "במשפחה שלי, כל מי שהלך לצבא – חזר בלי כיפה". אינני יודע האם זה באמת המצב המדויק במשפחת דרעי, ובאיזה מערכת חינוך למדו מסירי הכיפה מהמשפחה לפני שהתגייסו לצבא; אני יודע שבמשפחות שלי ושל חבריי המצב שונה לגמרי. הסוציולוג ד"ר עדו ליברמן הראה במחקריו שאין הבדל גדול בשיעור מסירי הכיפה בין הדתיים המשרתים בצבא לבין בני גילם החרדים המשתמטים ממנו. האמונה שהקודש תמיד יובס בכל מפגש עם החול היא מיתוס שמקורו בהשקפת העולם החרדית, ולא עובדה שמבוססת על נתונים מהשטח. ואם החרדים יתעקשו שאורח החיים הדתי של בוגרי החינוך שלהם אכן יקרוס ברגע שיצאו מהחממה, הרי שאין זה מפליא כל כך: כשחוזרים שוב ושוב על האמירה שהשמן לא יאיר אם אינו זך לגמרי, אין זה מפליא שהנבואה על חולשת הקודש נוטה להגשים את עצמה.
המפגש הסוציולוגי בין דתיים, מסורתיים וחילוניים ברשות הרבים הישראלית אינו מקביל למפגש האידיאות בין הקודש לחול: הדתיים לא כולם קודש, והחילוניים לא כולם חול. אבל שומרי תורה ומצוות בכל זאת מביאים לפרהסיה הישראלית גוון שלא היה מתקיים בה בלעדיהם. הישראליוּת של השנים האחרונות מעניקה מקום מכובד ומרכזי יותר למסורת. בשביל לראות זאת אין צורך במחקרים מעמיקים, אף שגם כאלה לא חסרים (למשל, מחקריהם של שמואל רוזנר ופרופ' קמיל פוקס). די לראות כמה מסעדות כשרות נפתחות בתל אביב; די לשמוע את הפלייליסט של הרדיו הישראלי בעשור האחרון. בחנוכה מתעקשת ההגות הדתית-לאומית: אל תפחדו מהמפגש בין הקודש לחול; הקודש אינו שברירי, והחול אינו מפלצת.
