בימים אלה, כאשר צה"ל לוחם בעזה ובגבול הצפון, וכשהטראומה של ה-7 באוקטובר עדיין טרייה, אנו עדים לשיאו של פרדוקס מוסרי מטריד: בית המשפט העליון, שלאורך שנים התערב בסוגיות ביטחוניות שפגעו בכוח הלחימה ובהרתעה של ישראל מבקש כעת להתעטף בחיבוק התמיכה הציבורית להקמת וועדת חקירה ממלכתית, להשתלט על הוועדה ולמעשה, לטייח את חלקו הלא מובטל באירועים הטרגיים והטראומטיים.
לאורך השנים, יצר בג"ץ מערכת מורכבת של כללים והנחיות המגבילה את חופש הפעולה המבצעי של כוחות הביטחון. בשם מונחים כמו "זכויות אדם" ו"מוסר הלחימה", נכבלו ידיהם של מפקדים וחיילים בתואנות משפטיות בלתי שפיטות ושאינן מתיישבות עם המציאות בשטח. התוצאה היא אבסורד מסוכן: חיילינו נדרשים לקבל החלטות מיידיות תחת אש, כשידיהם כבולות, וכשמעל ראשם מרחפת חרב ההתדיינות המשפטית. חרב, שבאופן אבסורד, מי שאוחז בה הוא דווקא בג"ץ.
אותם שופטים, היושבים באולמות ממוזגים, ומעולם לא נשאו באחריות כלשהי, מנתחים פעולות קרביות במשקפיים צרים באצטלה משפטית, תוך התעלמות מהלחץ, מהסכנה המיידית, ומהצורך לקבל החלטות בשבריר שנייה, כשחיי אדם מונחים על הכף.
שיטת הפעולה של בג"ץ מתוחכמת: במקום לפסוק באופן ישיר, הוא מנהל עתירות ממושכות, מוציא צווי ביניים, מזמן קצינים בכירים לדיונים אינסופיים, ומעביר מסרים מנחים במגוון דרכים למערכת הביטחון. כל זאת תוך שהוא נמנע מהכרעות ברורות שעלולות לחשוף אותו לביקורת ציבורית.
ההשפעה המצטברת של השיטה הזו על מערכת הביטחון – הרסנית. נוצר "אפקט מצנן" המשתק את יכולת הפעולה של הדרג המבצעי. מפקדים חוששים לקבל החלטות נחוצות מתוך ידיעה שכל פעולה עלולה להיבחן תוך כדי ו/או בדיעבד על ידי שופטים המנותקים מהמציאות שבשטח. התוצאה? פגיעה ישירה ביכולת של מדינת ישראל להגן על אזרחיה.
עקב הדיון הער בציבור ובתקשורת על נחיצותה של וועדת חקירה ממלכתית, חשפנו, בתנועה למשילות ודמוקרטיה, קטעים ממחקר שאנו עורכים בשנה החולפת בדיוק על "שיטת בג"ץ" שפעלה לאורך השנים, כמו גם בזמן מלחמת "חרבות ברזל" במטרה להשפיע על סוגיות ביטחוניות הרות גורל ובעלות משמעות אסטרטגית למדינת ישראל.
הממצאים הובילו למסקנה מאוד ברורה: ההתערבות המשפטית הייתה ועודנה חסרת גבולות. בית המשפט דן בהכנסת חומרי בניין ודלקים לעזה, בהוראות הפתיחה באש, ואף בקביעת תוואי גדר הביטחון. בנוסף, בג"ץ התערב בסוגיות כמו תנאי כליאת מחבלים, פינוי גופות תחת אש, השבת גופות לאויב והריסת בתי מחבלים. ההתערבות המשפטית נעשית תוך התעלמות מהמציאות המבצעית, מצורכי הביטחון הבסיסיים, מהשפעה של מעשיו על עסקאות חטופים אפשריות, מהדין הישראלי ואף מהטייתו של הדין הבינלאומי.
בדרך זו, בג"ץ משיג את מטרותיו מבלי להותיר טביעות אצבע ברורות, ומבלי לספק לציבור הזדמנות להתנגד להחלטותיו. זוהי שיטה שמאפשרת לבג"ץ להפעיל כוח עצום על מערכת הביטחון, תוך התחמקות מנשיאה באחריות לתוצאות החלטותיו. והכל בחיבוקים תקשורתיים ופוליטיים הזורים חול בעיניהם של הציבור.
התומכים בוועדת חקירה ממלכתית מבינים שהאחריות לטבח הנורא מוטלת על הרשויות השלטוניות, שלו היו פועלות אחרות – הוא היה נמנע. אבל הרשויות הן לא רק הדרג הפוליטי, המדיני והצבאי. גם הדרג המשפטי חייב לתת תשובות. כעת, מבקש בג"ץ להשתלט על ועדת החקירה, במטרה להציל את עורו. זהו ניסיון הטיוח הכי חמור שהיה במדינת ישראל אי פעם, ואסור לתת לו להצליח. אותה מערכת שכבלה את ידי כוחות הביטחון ופגעה ביכולת של מדינת ישראל להגן על עצמה, מבקשת עתה למנות מי שיחקור את כשליה.
הגיע הזמן לשים קץ לפרדוקס המוסרי הזה. חיי חיילינו ואזרחינו חשובים מדי מכדי להפקירם בידי שופטים הפוסקים ממגדל השן, תוך סיכון חיי אזרחי ישראל וחיילנו. נדרשת ועדת חקירה עצמאית, שתבחן, ללא מורא, את כל הגורמים שהובילו למחדל – כולל את תפקודה של מערכת המשפט עצמה.
הגיע הזמן שמי שנטל לעצמו את הסמכות – יישא גם באחריות.
