עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, לימדונו רבותינו בציונות הדתית, אולם דווקא היא נוטה כעת לאבד את הסבלנות. לא כולה, אך כבר מקצתה. מיטב אנשיה נוהרים לאחרונה לעצרות שעומדות בסימן "עכשיו, עכשיו". הם מכים על חטא התעלמותם עד כה, כביכול, ממצוקת החטופים. הפער העצום שבין ממדי העיסוק התקשורתי בסוגיה ובין העיסוק המגזרי המאופק בו מייסר את מצפונם: אולי אטמנו את ליבנו לצרה הנוראה? האם אין שחר לחשד שאכפת לנו פחות משאכפת לאחרים? שהימין ישן מצוין בלילה בעוד שנתם של השמאלנים נודדת?
בשבת שעברה נישאה תפילה ממושכת בבתי כנסת רבים במגזר לגאולת החטופים והשבויים. נראה שיוזמי התפילה קיוו שהיא תבקיע את לב המתפללים עצמם, לא רק את שערי שמיים. אם אכן זו הייתה כוונתם, אין צורך בתפילה דומה נוספת בשבתות הקרובות. עד לשיבת החטופים, במהרה בימינו, אפשר להסתפק בתוספת התפילה השבתית הרגילה למענם, העצובה והכנה. דתיים־לאומיים אינם זקוקים לתזכורות בסוגיית החטופים, גם לא חילונים־לאומיים. מי ששותק אינו בהכרח אדיש או סנילי, אלא חסיד של נשיכת שפתיים לצורכי ניצחון. הוא מוחה דמעה בדממה כשדובר צה"ל מתיר לפרסום בשורות איוב, ובאופן כללי מתנזר מהשמעת זעקות שינעמו לאוזני האויב. ובכלל, אין פטריוט ישראלי אחד ששכח את החטופים, ודאי לא הרשויות הנוגעות בדבר. רק לאחרונה הן יזמו פעולה מוצנעת למען איתורו של נעדר מקרבות תש"ח (שלמרבה הצער הסתיימה בלא כלום). גם אלי כהן או רון ארד לא נשכחו.
אימו המנוחה של ארד גילתה פעם, במאמץ להסביר את איפוקה שלה, ש"מאוד הפריעו לו" שיטות המאבק הציבורי של אחת מאימהות השבויים במלחמת לבנון למען שחרור בנה, בואכה עסקת ג'יבריל. שיטות המאבק העכשווי של אחדות ממשפחות השבויים בוטות פי כמה. אפשר להבין לליבן, איש לא רוצה להתחלף איתן, אבל סגנון מאבקן מקשיח את ליבו של האויב. חמאס מפרש כל הפגנה למען החטופים כהפגנה נגד ממשלת ישראל, לא נגדו. ברור לו שההפגנות נועדו ללחוץ עליה להתגמש עוד, רק עליה.
כמעט בלי קשר להפגנות, צמרת מערכת הביטחון אכן נכספת לעסקת שחרור. היא חשה אחריות עצומה למר גורלם של החטופים, עקב חידלונה בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר אשתקד. לכן צה"ל והשב"כ רצו עסקה כבר לפני שנה, כמעט כל עסקה, אפילו כזאת שהייתה עלולה להצטייר כהישג מזהיר של סינוואר. טענתם אמרה שתמיד נוכל לחזור לעזה, ושאפילו יהיה קל יותר לפעול שם כשנהיה פטורים מהחשש לפגוע בשגגה בחטופים. אחד מבכירי המערכת שב וציטט באוזניי לפני ימים אחדים את הפתגם הנ"ל על עם הנצח ודרכו הארוכה, כדי להסביר שבכל מקרה המלחמה בעזה תימשך שנים, ולכן אפשר להרשות לעצמנו פסק זמן לצורך ביצוע עסקה, נדיבה וכואבת.
הציונות הדתית לא זקוקה לתזכורות ולעצרות בעניין החטופים. ובכלל, מי ששותק אינו בהכרח אדיש או סנילי, הוא חסיד של נשיכת שפתיים לצורכי ניצחון
למרבה השמחה, סינוואר ורוב חבר מרעיו כבר אינם איתנו, גם לא נסראללה וחבר מרעיו, כך שעסקה כעת תכאיב פחות לישראל ותעלה חיוך מאולץ בלבד על פני שאריות חמאס. ובכל זאת, המחיר יהיה יקר ביותר: מאתיים רוצחים לפחות ישוחררו מבתי הכלא פה, לא כל־כך משנה לאן בדיוק. מאות אלפי פלסטינים ישובו לחיות בקרבת נתיב־העשרה, כפר־עזה ושדרות. הם יציבו אוהלים ליד בתיהם ההרוסים, ויאפשרו למחבלים להיטמע ביניהם ולחזור למקום הפשע. ישראל תאבד נכס ביטחוני יקר – שליטתה בציר פילדלפי ובציר נצרים.
כשצה"ל ייאלץ לחזור לשם באחד הימים, זה בוודאי לא יהיה בחינם. אלה שישלמו אז את המחיר עדיין חיים וחופשיים, ולפיכך לא מפגינים. גם בתקופת המאבק נגד עסקת שליט לא נשמע קולם של 1,400 קורבנותיה העתידיים של העסקה. ב־7 באוקטובר הם נרצחו או נחטפו בידי אחד מבכירי המשוחררים, יחיא סינוואר. אחיו, מוחמד, הוא מי שמנהל כעת את המו"מ האינסופי עם ישראל על עסקה נוספת. ממשלת הימין בישראל כבר נכנעה לרבות מדרישותיו, אבל תאבונו עדיין גדול. הוא בוודאי רואה בעין יפה את הצטרפות המפגינים הדתיים למחאה נגדה.
