אני מומחה קטן מאוד לשירי ילדים, ובכל זאת אסתכן בקביעה שכבר שנים רבות לא נכתבו שירי חנוכה חדשים. כמעט כל השירים שצאצאינו מזמרים במסיבות הגן שלהם ערב חג האורים הם שירים שגם אנחנו זימרנו בגילם, מתוצרת ביאליק, קיפניס או בני דורם. את שני שירי חנוכה הטריים ביותר כתבה נעמי שמר בעומק המאה שעברה. המפורסם שבהם הוא "שבחי מעוז", אומנם לא בדיוק שיר ילדים, שיר מלחמה. בחנוכה שעבר הייתה לו עדנה לרגל הצטלבות חוויות המלחמה החדשה עם זיכרונות המלחמה הישנה, שעליה נכתב: "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות/ ובנקרות צורים ובמחילות עפר/ אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי/ צופה בי מבקש נפשי".
מתי כתבה שמר את "שבחי מעוז"? ב־1969, תש"ל, בעקבות ביקור באחד ממוצבי צה"ל בתעלת סואץ. החיילים הדליקו חנוכייה עשויה מתרמילי פגזים, על קו המים ממש, המשוררת האורחת נתקפה רטט וכתבה שיר. כשנה וחצי אחר כך הוא זכה לביצוע של להקת פיקוד הדרום, כשבחזית סיני שררה כבר הפסקת אש ממושכת. בסרטון יוטיוב שחור־לבן אפשר לראות את בנות הלהקה מזמרות אותו במוצב צה"ל על שפת תעלת סואץ, לנוכח פני המצרים השותקים, אבל כששמר התארחה בתעלה מלחמת ההתשה שם ניטשה עדיין במלוא עוזה. לא עבר שבוע בלי נפילת חיילים. גם שאר החזיתות בערו באותם ימים. במטולה נהרג נער צעיר בערב חנוכה תש"ל, ויישובי עמק בית־שאן הופגזו יומם ולילה בידי הירדנים, אבל התעלה הייתה המקום המסוכן ביותר.
מה עשתה נעמי שמר במקום כה מסוכן? ייתכן ששרה לחיילים, אך בעיקר ביקשה לרומם את רוחם. ביקור המשוררת הידועה הבהיר להם שלא נשכחו, כפי שאולי חששו. "תל־אביב מוארת והתעלה בוערת", התאונן חיים גורי באותה עת. הביקור של שמר נועד להבהיר ללוחמים שתל־אביב אוהבת. הוא לא מילא צורך מבצעי, אך כנראה ענה על צורך נפשי של החיילים. כמו כל צבא, צה"ל צועד על קיבתו, אבל גם על ליבו. כך, לפחות, אנחנו רוצים שיצעד.
ועכשיו שאלה: מה כבר ההבדל בין הביקור של האזרחית שמר במוצב המופגז בתעלה 1969, ובין הסיור של האזרח זאב (ז'אבו) ארליך בחזית צור 2024? שום הבדל. שניהם היו מסוכנים באותה מידה, ולכאורה גבלו בסיכון מיותר. אבל הן שמר והן ז'אבו (שכן ותיק שלי, למען הגילוי הנאות) היו אזרחים שכוחותינו שמחו לארח בחזית. ייתכן שהסיור של ז'אבו גבל בהפרת משמעת צבאית מצד מארחיו, ובלי ספק עלה בקנה אחד עם יצר הסקרנות של ז'אבו עצמו, אולם עצם קיומו היה אירוע שכיח ונצרך בהוויה הצבאית, לא כמו ששניים מעיתוני סוף השבוע שעבר תיארו אותו, עוד לפני פרסום התחקיר הצה"לי, כאילו היה סיור מותרות.
השבוע, באזכרה בעפרה, סיפרו חברים בלבוש אזרחי ובמדים עד כמה הסתייע צה"ל בשירותי הידענות העצומה של ז'אבו. המדריך הוותיק מעפרה הרעיף מידע תנ"כי, היסטורי וגיאוגרפי על מפקדים ולוחמים. המידע הזה נתן טעם לשירותם התובעני משני צידי הקו הירוק או הכחול, על משקל דברי שמעון המכבי: "לא ארץ נוכרייה לקחנו". הרי אפילו בשמאל מודים שיש לנו, אפעס, איזשהו קשר עתיק יומין לארץ הזאת. לפעמים ז'אבו סיפק את שירותיו כמילואימניק, לפעמים כאזרח מתנדב. הוא היה מוסד: ליווה לוחמי דובדבן במסעות הטירונות, וסייר עם מח"טים במרחבי גזרותיהם. העובדה שהקצין הבכיר שנלווה אליו בסיור האחרון, אל"מ במיל' יואב ירום, בא מחוגים אידאולוגיים אחרים לגמרי, מוכיחה שהסיור ליד צור לא היה חריג. מסתבר שגם אל"מ ירום חשב שבסיורי שטח עם ז'אבו יש תועלת צבאית, ישירה או עקיפה, מבצעית או רוחנית. מצער מאוד שהפעם זה הסתיים באסון נורא, אבל ההחלטה להכיר בז'אבו כחלל צה"ל הייתה מתבקשת. רב־סרן במיל' זאב חנוך ארליך נפל בעת מילוי תפקידו.
