יריב לוין? "אחוז טירוף" ו"מסוכן", "עוסק בסחיטה קרימינלית באיומים", ו"הורס את עולמנו, את התשתית הכי בסיסית של חיים משותפים". מטרתו? "לרסק מבפנים את הדמוקרטיה הישראלית". השר קרעי? "פרובוקטור עלוב שקם בבוקר, מקבל ממיאמי הוראות ורץ לבצע אותן. מטרתו היא להרוס את התקשורת החופשית". קריאתו לפטר את היועמ"שית? "מסית בגלוי לרצח".
מה עם נתניהו? "יש אחד ממנו וגם זה יותר מדי", "בעיות קרימינליות", ואולי "היה שולח אנשים לשרוף לי את הבית". הממשלה? "הולכת על הגרון של בית המשפט העליון", ורוצה "להתנקש בדמוקרטיה". היא "רוצה תקשורת כמו בהונגריה, כמו ברוסיה", אין לה "קווים אדומים", ו"המהפכה המשטרית שלהם עלתה למדינת ישראל ב־1,800 הרוגים ונרצחים, 100 שעדיין חטופים בעזה ו־12 אלף פצועי צה"ל… כמה הרוגים יהיו הפעם?… אם המהפכה המשטרית תעבור, ישראל לא תהיה דמוקרטיה… זה איום קיומי על מדינת ישראל".
עוד קצת דברי נועם? בבקשה. "הממשלה הזו הכריזה מלחמה על המדינה כולה. זו ממשלה קיצונית, מטורפת לגמרי… שמסכנת את הילדים שלך ושלי, והכריזה מלחמה על הדמוקרטיה הישראלית ועל הרוב הישראלי". ועוד: "ממשלת החורבן היא ממשלה של מיעוט לא לגיטימי. אשמת המהפכה המשטרית עליהם, אשמת נרצחי שבעה באוקטובר עליהם, אשמת החטופים במנהרות עליהם". ועוד: "זו ממשלה חולה. חבורה של אנשים ששונאים אחד את השני, נצמדים לכיסא".
אפשר להוסיף עוד שלל אמירות דומות, אבל העיקר ברור. מיהו הדובר הקיצוני? מיהו המסית הנמרץ, שמדבר כך לגופם של נבחרי הציבור מימין, מעליל עליהם דיבות ובודה קונספירציות, מצייר את הימין כאלים, ומנסה לחולל שוב היסטריה המונית, כמו בתקופת הרפורמה?
זהו ראש האופוזיציה, יאיר לפיד. האיום האחרון שלו ממוצאי שבת: "אתם רוצים מלחמה? תקבלו מלחמה! אנחנו לא מפחדים מכם, אתם תפסידו!" ייתכן שהסיבה להקצנה הרטורית של לפיד היא ירידתו בסקרים, שגורמת לו ליישר קו עם יאיר גולן הקיצוני, שאליו זולגים המנדטים. ועדיין, ההעזה לדבר במונחי "מלחמה", בזמן שחיילינו עדיין נלחמים בעזה, דורשת הסבר שמרחיק קצת מעבר לסקרים.
אחד מתחומי המחקר הניהוליים שהתפתחו בשנים האחרונות, נוגע לדפוסי האישיות של עובדים ומנהלים והשפעתם על חברותיהם. במחקר התבלטה תופעה מעניינת: עובדים בעלי מאפייני אישיות פסיכופתולוגיים ונרקיסיסטיים. מסתבר שהם לא נדירים כל כך; יש לפחות אחוז באוכלוסייה הלוקה בהפרעה כזו, והם אוהבים עמדות כוח.
הגדרה ניטרלית לתופעה היא "התנהגות וולונטרית של חבר ארגון, שמפירה נורמות ארגוניות משמעותיות, ובכך מאיימת על שלומות הארגון וחבריו". אחת הבעיות עם "המפלצת במקום העבודה" או "נחשים בעניבות", היא יכולתם להסוות את הפתולוגיה. מתאר אחד החוקרים: "פסיכופתים של מקום העבודה… הם אינדיבידואלים שמתקדמים בחיים באמצעות מניפולציות… הם גברים ונשים הרסניים – ערמומיים, מרוכזים בעצמם, חסרי עכבות ומפחידים. הם הופכים את חיי העבודה לסיוט חי עבור רבים מאיתנו".
התופעה, אם כן, מוכרת ונחקרת במסגרת יחסי העבודה. ככל שהפסיכופת הנרקיסיסט מתוחכם ומוכשר יותר, כך סיכוייו להתקדם בסולם הדרגות גבוהים יותר, ונזקו גדל ככל שהוא מגיע לעמדות כוח משמעותיות יותר. מדובר באנשים שכדי לקדם את עצמם משקרים ומעמידים פנים בלי למצמץ, מחליפים דעות והתנהגות כזיקית, מחרחרים ריב ומסכסכים, מתעללים, מתעמרים ומאיימים, לא בוחלים באמצעים – ולא סובלים מנקיפות מצפון כלשהן. חלק מהחוקרים מאמין שהנזק שהם גורמים לתפוקה ולהצלחה של החברות שמעסיקות אותם הוא עצום.
כעת, ברור שבפוליטיקה חלק גדול מהשחקנים נמצא בסמיכות מסוימת להפרעת האישיות הזו. קשה להיות פוליטיקאי, בוודאי בישראל, בלי להיות בעל מאפיינים פסיכופתולוגיים ברורים. אבל גם בקרב הפוליטיקאים יש התפלגות מסוימת של התכונה. יש מי שסובלים ממנה במידה מתונה, ויש מי שהיא מאפיין מרכזי שלהם.
ייתכן שהסיבה להקצנה הרטורית של לפיד היא ירידתו בסקרים, ועדיין, ההעזה לדבר במונחי "מלחמה" כשחיילינו נלחמים בעזה דורשת הסבר
כבר שנים אנו חווים בישראל רמיסה שיטתית והרס מכוון של הנורמות הדמוקרטיות והמשטריות. זה נכון בעיקר ובאופן מובהק יותר בשמאל, ולפיד הוא בעליל נושא הדגל הבולט של החורבן הדמוקרטי. למשל, מעולם לא היה בישראל ראש אופוזיציה שהתנהל בצורה כל כך מופקרת בזמן מלחמה. אבל מה הפלא? "ממשלת השינוי" נשענה על איון כל שריד לערכים ולנורמות דמוקרטיות. ואגב נורמות, לפי נתוני אתר "זמן כנסת", מאז החל לשמש ראש אופוזיציה, נוכחות לפיד במשכן היא במקום ה־108 מקרב הח"כים. ראש האופוזיציה נפקד מתפקידו. מי שהחל את דרכו בפוליטיקה בהעמדת פנים של "דובון אכפת לי" עם "פוליטיקה חדשה", כנראה עסוק מדי היום בחרחור מלחמת אחים מכדי להתייצב לעבודתו הציבורית.
אבל צריך לומר ביושר שהתופעה קיימת לא רק בשמאל. גם בימין נתקלנו בתופעות דומות. למשל, התכונות הללו מאפיינות באופן מובהק את בנט, ממש מתחילת דרכו בפוליטיקה, עוד כשהעמיד פנים שהוא "הימין שמימין לימין", ועד "כיבוש" כס ראש הממשלה עם שישה מנדטים מרומים. ולא רק בנט או שקד שם; אפשר לזהות מאפיינים דומים בקרב עוד פוליטיקאים צעירים בימין.
אין ספק שמאז ומעולם פוליטיקה הייתה מקצוע בעייתי. פוליטיקאים תמיד מייפים או משחירים את המציאות לצורכיהם, מבטיחים הבטחות שווא ומלאים מעצמם. אבל צריך להודות שרמת הפתולוגיה, והנזק הנלווה שלה, עלו בשנים האחרונות כמה מדרגות. מתעוררת דאגה שבקרב הדור הצעיר של נבחרי ציבור הטיפוס הפסיכופתולוגי הנרקיסיסטי עלה לגדולה. שהוא פיצח איזה קוד אלקטורלי, איזה יצר רע ציבורי, שמאפשר לו לטפס לראשות החברה הישראלית.
מעמדת הבכורה הזו, הנרקיסיסט פורם לתועלתו האישית את כל הקורים שמחזיקים את המשטר ואת כל הערבויות ההדדיות שקושרות את החברה הישראלית. זהו מפעל של הרס וחורבן, רווי שנאה ומחולל זעם, שכדרכם של פסיכופתים, מוצג כמעשה צדק מוסרי, כהושעת העם.
בחברות וארגונים מודעים יותר ויותר לנזק שטיפוסים מהסוג הזה מחוללים. הם למדו לחפש סימני אזהרה ולפתח אסטרטגיות התמודדות. אבל אף על פי שהנזק שהם גורמים למדינה גדול עשרות מונים, אין לנו מנגנון חיסוני מקביל שעוזר לנו להימנע מפוליטיקאים רעילים. אולי הגיע הזמן לפתח נוגדנים ציבוריים מתאימים, ולו רק כדי שהמלחמה שהם מחרחרים לא תתממש.
