*טריגר פגיעה מינית* – *טריגר אובדנות* – *טריגר תקווה*
לפני כמה ימים, תוך כדי נהיגה, אני שומעת הקלטה בווטסאפ שמסתיימת במילים האלו: "אני רוצה שתדעי שהחיים פשוט מדהימים. הילדים שלי – וואו. בן הזוג שלי – וואו. העבודה שלי, טוב, פה זה לא וואו אבל זה לא רע, לא רע בכלל. איזה חיים יש לי, אוריה, איזה חיים!". ההקלטה מסתיימת ואני עוצרת את הרכב בצד, אי אפשר לנהוג כשדמעות.
הזמן נחתך לאחור, ואני נזכרת איך שמונה שנים קודם לכן, עינת (שם בדוי) יושבת איתי לבד, באותו חדר, אבל עינת לא רואה אותי. עינת בפלאשבק קשה מאוד לפגיעה מינית מזעזעת ומתמשכת, שעברה בילדותה ובנעוריה. היא לא רואה אותי. היא רואה רק אותו עכשיו.
היא צועקת לו שהיא לא יכולה יותר, ומתוך מבט מצועף, מעורפל, היא פותחת מגירה, ומוציאה ממנה משהו, ואני רואה שאלו מספריים, ואני מזנקת לעברה, ובזמן הזה, שבין הזינוק שלי מהכיסא, לבין ההשתלטות שלי על המספרים, עינת כבר מצמידה אותן לבטן שלה. היא לא רואה אותי, והיא לא תזכור את זה אחר כך. בימים שלאחר מכן עינת תשכב במיטתה, מוקפת באנשי טיפול, והיא תחזור שוב ושוב, על המילים האלו, בלחישה, לפעמים בלי קול, רק שפתיה נעות – "אני רוצה למות".
אני מלווה נפגעות פגיעה מינית בהתנדבות כבר 15 שנה. ללוות זה לא לטפל, ללוות זה לעזור קצת במה שאפשר, ולהפנות לעמותות הסיוע המתאימות. עינת היא הנפגעת עם הסיפור הכי נורא ובלתי נתפס שיצא לי אי פעם לשמוע. כשפגשתי את עינת היא הייתה מרוסקת לרסיסים, ואני הייתי קטנת אמונה. אני לא חשבתי שאפשר בכלל לחיות אחרי מה שעינת עברה, אחרי שהגוף והנפש ננטשו לבדם שוב ושוב מול מפלצת, לצד הכאב הפיזי שנותר להזכיר לה בגוף, יום יום, את מה שהיא עברה. כשעינת רצתה למות, אני לא אמרתי לה את זה, אבל לעצמי, בתוך הלב, אני אמרתי שאני מבינה אותה.
אבל כשעינת הקליטה לי את הקלטת הוואטסאפ הזו, אני לא הופתעתי. אני יודעת שטוב לה. אנחנו בקשר מדי פעם, מתעדכנות. האירוע ההוא, עם המספריים, היה נקודת אל-חזור. בשנים שלאחר מכן היא הצליחה לטפס משם למקומות שאני בשום שלב לא הצלחתי אפילו לדמיין.
השנה זכיתי לכתוב יחד עם יאיר אגמון את הספר "יום אחד באוקטובר", שמביא 40 סיפורים בגוף ראשון, של גיבורים וגיבורות מהיום החשוך ביותר שידענו בישראל. יאיר ואני לא חשבנו שהספר יצליח. חשבנו שאנשים לא יעזו לצלול לתוך החושך. אבל חצי שנה אחר כך, הספר כבר רב מכר בינלאומי. מסתבר שיהודים יודעים לצלול אל תוך החושך, והם יודעים גם להפיק ממנו אור.
אחד הגיבורים שמספר את סיפורו בספר, הוא מיקי, תושב נחל עוז. הסיפור שלו פותח במילים האלו: "אני בחיים שלי לא חשבתי שאי פעם יעבור לי בראש אפילו חצי שבריר של מחשבה, להרוג את אשתי ואת הבת שלי". מיקי ואשתו מתכננים להתאבד עם הבת שלהם, ועכשיו אני אספר לכם איך הם הגיעו למסקנה הזו, ויכול להיות שאתם תבינו אותם. בדיוק כמו שאני הבנתי את עינת.
מיקי, אשתו ובתו, נמצאים בממ"ד. מיקי מחזיק את הידית ולא מוותר. המחבלים יורים בו כדורים חודרי שריון, ואפילו פוצעים אותו, אבל מיקי עדיין מחזיק את הידית והמחבלים כבר משתגעים. לבסוף הם מצמידים מטען לדלת, והדלת מתפוצצת בפיצוץ אדיר. ועכשיו הסיטואציה היא כזו:
הפיצוץ יצר חור ענק בדלת הממ"ד, ודרך החור, מיקי רואה מולו את מפקד הנוחבות של נחל עוז, ומאחוריו עשרות מחבלים. המפקד הזה יימח שמו, מכוון עליו אר פי ג'י, ואומר לו – "או שאתה יוצא ובא איתי, או שאני מפוצץ את שלושתכם". זה הרגע שמיקי ואשתו מחליטים שזהו. ובזמן שהם מחליטים ביניהם להתאבד, המחבל מתחיל לספור לאחור.
לא אספר כאן איך מיקי הצליח להציל את משפחתו, בתושייה מטורפת. אבל אני יכולה להבטיח לכם, שהדמיון שלכם לא יעלה על זה לבד. אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, ובאמת, הרגעים החשוכים ביותר בחיים שלנו, מלמדים אותנו כמה זה נכון. הדמיון שלנו מוגבל. הדמיון שלנו לא מצליח למצוא מוצא. אף תסריטאי בן אנוש לא היה יכול לכתוב את המשך הסיפור של מיקי. רק החיים עצמם, מסוגלים להפתיע ככה.
אני אסיים במילים של מיקי, במילים שבהן הוא בוחר לסיים את סיפורו: "אני עברתי את הסיפור הזה איכשהו, המשפחה שלי בחיים עכשיו, ואני היום יכול להגיד, בצורה הכי ברורה שיש – אין ייאוש בעולם. אין ייאוש. ואין דבר כזה לוותר. גם אם רואים את הסוף, גם אם בטוחים שזהו – לא לוותר. בשום פנים ואופן לא לוותר."
טיפ לחוסן: כשנדמה לנו שאין יותר סיכוי, לבוא בענווה. לזכור שהחיים יודעים להפתיע. לזכור שבקצה החושך יכול לחכות לנו אור גדול.
המאמר הינו חלק מפרויקט מיוחד לחנוכה של תנועת מש"ה (מילים שעושות הבדל), הפועלת להפחית את שיעור מעשי האובדנות והניסיונות האובדניים בישראל.
