כולם מחפשים לאחרונה מנהיגים. מישהו לשאת אליו עיניים. אנחנו מוקפים בתוכניות מנהיגות, בתי ספר למנהיגות, עמותות שמחפשות את דור העתיד, ומפגינים שדורשים מנהיגות אחרת. עשרות גופים פועלים בניסיון לייצר אלטרנטיבה פוליטית במרכז־ימין הישראלי, ולכולם "דרוש מנהיג". איש טוב, שיכול לסחוף את ההמונים בלי להתלכלך בבוץ הפוליטי.
יכול להיות שהם צודקים, אבל דרך החשיבה הזאת מכילה כשל מובנה. הנה דעה לא פופולרית: לא צריך אנשים טובים בפוליטיקה. אין לנו צורך בהכרח במנהיג בעל מידות טובות, דמות מופת משכילה וישרה, נואם יפה ומתייחס בנימוס לעמיתיו. אנחנו לא בוחרים מועמדים לראשות ישיבה, אלא מי שינווטו היטב את ספינת המדינה במים העכורים שסביב. וצדיקים ייכשלו בם.
הרשו לי להציע תפיסה פונקציונלית הרבה יותר של מנהיגות. כשאנחנו מצביעים בקלפי מעניינים אותנו שני דברים בלבד: מה המועמד מבטיח לעשות, ומה הסיכויים שהוא אכן יעשה זאת. גם אם מפלגה מדברת מגרונכם, לא תצביעו לה אם אתם חושבים שבראשה עומד רמאי שאין בכוונתו ליישם את המצע, או אדם שייכשל במשימתו. השילוב בין אמינות ויכולת הוא שגורם לנו בסוף לשלשל פתק לקופסה. מידותיו הטובות של המועמד לא באמת מהוות שיקול.
פעם אחר פעם זועקים מתנגדי נתניהו על תומכיו שהם עיוורים לחסרונותיו האישיים. קמצנותו, השקרים שנתפס בהם, יחסים גרועים בעבודה ובמשפחה. ופעם אחר פעם הם מופתעים לגלות שמבחינת רוב מצביעיו הדבר לא מעלה ולא מוריד. ואם מוריד, אז לא במידה שתשפיע על הבחירה שלהם. זה בסדר שיהיה שקרן, כל עוד הוא משקר לטובת קידום המדינה בכיוון שאני מעדיף. בארה"ב, סביב דונלד טראמפ, זה בולט פי כמה.
בצד השני, גם בוחרי מרכז־שמאל כבר הוכיחו גמישות. לא הייתה להם בעיה לתמוך במנכ"ל מועצת יש"ע נפתלי בנט כראש ממשלה, לשבת כסוציאליסטים בממשלה מהקפיטליסטיות שנצפו כאן, ויחד עם שונאי להט"בים מוצהרים שהטילו וטו על כל חקיקה בעניינם. כל עוד המדינה מנווטת לכיוון שאנו מעדיפים, יכולת סתימת האף שלנו די מפותחת.
ובכל זאת, יש הבדל. גמישות אידאולוגית לטובת קידום ערכים מועדפים (לדוגמה, הדחת נתניהו חשובה בעיני מצביע מרכז־שמאל הממוצע יותר מערכים אחרים) היא מהות הפוליטיקה. בקשר לשאיפה להעמיד בראש המחנה אנשי מעלה, נראה שאכן יש הבדל עמוק ואמיתי בין השמאל לימין. הראשונים מתייסרים ומייסרים את מנהיגיהם יותר בניסיון למצוא מנהיג שיהיה "ראוי" לאמון.
יש כל מיני דרכים להבין את יסודות החלוקה בין שמאל לימין, אבל נדמה לי שההולמת ביותר היא שמדובר בוויכוח על מגבלות היכולת האנושית. בשמאל נוטים יותר להאמין "גם באדם, גם ברוחו רוח עז", ואילו בימין נוטים להטלת ספק ביכולות האדם, ובוטחים דווקא ב"יד הנעלמה". קל להדגים זאת באמצעות המחלוקת הכלכלית.
בשמאל הכלכלי הקיצוני, בקומוניזם, מאמינים בתכנון מרכזי. ההישגים המדהימים של האדם בעידן המודרני גרמו למרקס וממשיכיו לתהות מדוע אי אפשר להעתיק אותם גם לשדה החברתי. במקום להשאיר את השוק לתחרות פרועה הפוגעת בכולם, נושיב מספיק אנשים חכמים, ניתן להם את הזמן והמשאבים והם יתכננו את המשק. גם בתפיסות רדיקליות פחות של שמאל ככלי האמונה הבסיסית היא ביכולתה של הממשלה לתכנון וניהול מוצלח יותר.
בימין הכלכלי, לעומת זאת, מבקשים לצמצם את התערבות הממשלה למינימום האפשרי. חושדים בה ובמניעיה, וטוענים שהיא פשוט גרועה ולא יעילה. מה שאפשר – מוטב להעביר לידיים פרטיות. חכם ככל שיהיה, שום אדם לא יכול לנווט את כוחות השוק. המשימה הזאת גדולה ממידותינו. באופן לא מקרי, יש קשר בין תפיסות ימניות לאמונה בא־ל, ובין תפיסות שמאליות וזניחתו.
פעם אחר פעם מצביעים מתנגדי נתניהו על חסרונותיו האישיים, ומגלים שמבחינת רוב מצביעיו הדבר לא מעלה ולא מוריד
בישראל, החלוקה בין ימין ושמאל איננה מוגדרת היטב, אבל אם נתייחס לוויכוח הביטחוני הקלאסי, ניכר פער התפיסה ביחס ליכולות האדם לפתור בעיות. בשמאל נוטים לסבור שהסכסוך הישראלי־פלסטיני פתיר, וכי הדבר בהישג ידנו. כל מה שצריך הוא להושיב מנהיגים חכמים והגונים משני הצדדים, לכנס אותם בחדר סגור, ובסוף יושג הסכם פשרה של שני צדדים רציונליים. ואם זה לא עובד, צריך לכנס אנשים חכמים יותר ולמצוא פתרונות יצירתיים יותר, אבל ברור שבסוף זה עניין של רצון. אם נרצה בשלום באמת – נוכל להשיג אותו. לעומת זאת בימין נוטים להדגיש ש"אין פרטנר", להטיל ספק בכוונותיהם הטובות של הפלסטינים, ולהכריז ש"לנצח נחיה על חרבנו".
זה נשמע אולי כמו תיאור של ויכוח משנות התשעים שאבד עליו הכלח, אבל נדמה לי שגם היום אנשי ימין מופתעים מכך שעיקר הוויכוח סביב המלחמה נוגע למישור הפרסונלי, ולא לתחושתם שצדקו באזהרותיהם לגבי כוונות האויב. גם אנשי שמאל תולשים שערות בתסכול מכך שלא כולם רואים כיצד טיפוח גורמים קיצוניים כחמאס נכשל, ואילו טיפוח מנהיגות פלסטינית מתונה כמו הרש"פ הוא הפתרון. ושוב, נראה שעומק הוויכוח קשור למידת האמון שאנו נותנים ביכולתם של בני אדם לפתור בעיות מורכבות מכל תחומי החיים, כשם שהצליחו להמציא מכונית ולפתח חיסון לאבעבועות שחורות.
ומה לגבי הפוליטיקה? כדאי לשים לב שהשיטה הדמוקרטית נשענת על הטלת ספק ביושרתו ויכולותיו של האדם. המעבר ממלוכה לדמוקרטיה משקף את התפיסה שכוח יכול להשחית גם את הטובים, אבל גם את ההבנה העמוקה שהנהגת מדינה היא לא משימה לוועדת מומחים. אילו זה היה נכון, לא היה כל צורך בקלפיות, כוח לציבור וכל כאב הראש הזה.
הפילוסוף קרל פופר אבחן יפה שדמוקרטיה איננה "חוכמת ההמונים" שמספקת בממוצע את ההחלטה הטובה ביותר, אלא בעיקר פרוצדורה להחלפת שלטון בלי שפיכות דמים. בעיניהם של אנשי העולם הישן זהו רעיון מטורף – נותנים לקופאית מהסופר את אותה השפעה כמו לפרופסור בשאלה מי יחליט על תקציב המדינה ופתיחת מלחמות.
ובכן, הניסיון לבחור מנהיג שהוא כליל המעלות והתקווה שזה יספיק לפתרון בעיותינו, הוא ספיח מהעולם הישן שמולבש באופן עקום על שיטת הממשל שלנו. שיטה גדושת בעיות, כמו פופוליזם והחלטות לא אופטימליות, אבל עוד לא נמצא לה תחליף מוצלח יותר.
אין זה אומר שצריך להתעלם לחלוטין מהתנהגותם של מנהיגים. חשוב שמנהיג יהיה חכם ויתנהג באופן הולם, וראוי שהציבור יבקר אותו על כך. אבל חשוב מכל אלה לא להפוך את היוצרות: בשיטה שלנו מנהיג הוא בסך הכול פונקציה שאמורה לסייע לבוחרים להגשים את רצונותיהם. את איש המעלה שאתם רוצים לשאת אליו עיניים – מוטב לחפש במקום אחר. בחרו לכם אנשים טובים וערכיים לתפקידים פוליטיים, אבל אל תתפלאו אם מהר מאוד תזהו בהם בדיוק את אותם פגמים שרציתם למחוק אצל קודמיהם. מי שמכתיב את מערכת התמריצים הפוליטית זה לא הם, זה אנחנו. יהיו מידותיהם האנושיות טובות או רעות, זה לא מאוד משנה. פני הדור כפני היו"ר.
