אתמול לפני עשרים שנה, ב־26 בדצמבר 2004, הציפו את חופי האוקיינוס ההודי גלי צונאמי ענקיים. 300 אלף איש נהרגו. הילדה האנגלייה טילי סמית בילתה באותה שעה עם הוריה באחד מאיי תאילנד. היא שמה לב שמי הים מתחילים לבעבע ונסוגים לאחור. סמית נזכרה שאלו סימנים מקדימים לצונאמי, ששיננה בבית הספר. היא החלה לצעוק ולהרחיק את הנוכחים מהחוף. עשרות נופשים ניצלו בזכות ילדה בת עשר, שמוריה העזו לדרוש ממנה לשנן ידע וחוכמה.
מקובל מאוד לטעון היום שאין טעם ללמוד מהמורים מה שאפשר למצוא בגוגל. זו טעות, כי את המידע שנמצא בגוגל יחפש רק מי שכבר יודע מה הוא צריך לחפש. לולא לימדו את טילי סמית על סימני הצונאמי, הייתה מן הסתם מתעלמת מהקוריוז של מים מבעבעים באוקיינוס זר. יֶדע שאנחנו זוכרים הוא חוכמה חיה, ואילו ידע שנמצא בגוגל הוא מידע מת: הוא אינו תוסס בראשנו, אינו מצטלב עם דברים אחרים שאנחנו יודעים, אינו מעורר בנו אסוציאציות מפתיעות. לולא למדתי וזכרתי את סיפורה של טילי סמית לא הייתי מעלה על דעתי לחפש בגוגל לקראת חנוכה סיפורים על ילדות אנגליות שהצילו מתרחצים. כיוון שהסיפור הזה חי בתודעה שלי, הוא צץ בזיכרוני כאשר התקרב חג האורים.
מה הקשר בין הצונאמי לחנוכה? לקראת המועד הזה נוהגים לדבר על ההתנגשות בין התרבות היהודית לתרבות היוונית. נזכרתי בסיפורה של טילי סמית כאשר חשבתי שאולי כדאי לדבר לפעמים גם על המכנה המשותף בין שתי התרבויות הללו: שתיהן מעריכות ידע וחוכמה. החשמונאים הרי לא התמודדו עם הליבה המרשימה של התרבות היוונית. הם פגשו כמה בריונים סורים, מהשוליים של התרבות ההלניסטית. את ההתמודדות עם התרבות היוונית העמוקה עשו אנשים כמו רבי יהודה הלוי, שהדגיש את מגבלותיה, והרמב"ם, שהדגיש את מעלותיה. אחת המעלות הללו היא ההערכה הגדולה של היוונים לידע ולחוכמה. כאשר התרבות העכשווית בזה לידע היא מועלת בשני השורשים הקדומים שלה: הן בשורש העברי־תנ"כי, והן בשורש היווני־פילוסופי.
פרופ' אהרן דמסקי העיר פעם שלשתי התרבויות הגדולות הללו היה עוד מכנה משותף: היו אלו שתי התרבויות המשכילות ביותר בעולם, אך גם שתי התרבויות היחידות שהצביעו על המגבלות של תורה שבכתב, ועל הצורך ללוות אותה בלימוד בעל פה. את התורה שבעל פה האהובה שלנו אנו מכירים היטב, אך גם אפלטון – להבדיל – ניסח ביקורת חריפה על מי שמסתפק בלימוד מתוך ספרים, ומתנתק מהקשר עם מורה חי. בגלל הניתוק המנוכר הזה של הספרים כתב אפלטון בדיאלוג "פיידרוס": "יש בכתיבה צד נורא".
גם אפלטון ניסח ביקורת חריפה על מי שמסתפק בלימוד מתוך ספרים, ומתנתק מהקשר עם מורה חי. בגלל הניתוק המנוכר הזה של הספרים הוא כתב בדיאלוג "פיידרוס": "יש בכתיבה צד נורא"
ספר הוא למעשה טכנולוגיה קדומה; הביקורת על לימוד מתוך ספרים היא למעשה ביקורת על טכנולוגיה, כאשר היא מתיימרת להחליף את המגע הישיר בין מורה לתלמיד. ובכל זאת, את המילים הללו אתם קוראים מתוך עיתון מודפס, וגם את דברי הביקורת של הקדמונים על לימוד מתוך ספרים כולנו קוראים בספריהם. אין ברירה, ולעיתים קרובות החלופה היחידה לטכנולוגיה חינוכית היא בורות. ואף על פי כן, חשוב להכיר את המגבלות של טכנולוגיה, כאשר היא באה במקום לימוד ממורים בשר ודם.
המבחן הבינלאומי טימס הראה לאחרונה צניחה גדולה בהישגים של תלמידי ישראל במתמטיקה ובמדעים. ההסבר העיקרי הוא תקופת הקורונה, שבה סבלו תלמידי ישראל מימים רבים של סגר – הרבה מעל לממוצע העולמי. עִזבו מתמטיקה; אני פוגש יותר ויותר בוגרי תיכון שמתקשים לקרוא. מה שהתלמידים למדו בבית, בעזרת הטכנולוגיה המתוחכמת של הזום – בקושי נקלט בראשם; והתוצאות ניכרות. אחרי שהתפרסמו תוצאות המבחן הודיע משרד החינוך שיוסיף שעות לימוד, שזה ודאי טוב, וגם יוסיף "כלים טכנולוגיים מתקדמים ובינה מלאכותית" – ומזה אני פחות מתרשם. מה שהפיל את תלמידי ישראל הוא עודף טכנולוגיה בהוראה, ולכן קשה להאמין שעוד טכנולוגיה תציל אותם. אם הטכנולוגיה הזו תעזור למורים ללמד – זה ודאי מצוין; אם היא תתיימר להחליף את המורים – אפשר כבר לחזות את הכישלון הבא.
חנוכה הוא חג של מסורת חיה. אין ספר על חנוכה בתנ"ך ואין מסכת חנוכה במשנה או בגמרא. מסורת חנוכה מדגימה איך תכנים ורגשות עוברים מפה לפה ומלב אל לב, בלי תיווך של טכנולוגיה ישנה או חדישה. הלוואי שנדע ללמוד מהמועד האהוב הזה גם לימים אחרים.
motzash.navon@gmail.com
