היו ימים שהייתי מתעוררת עם שחר ומתחילה לנקות. לא סתם לנקות – לפרק את הבית לאטומים. מצאתי את עצמי עומדת על כיסא בחמש לפנות בוקר, מטפסת על סולם לנקות את הנברשת בסלון. מספרת לעצמי שזה חשוב, שאי אפשר לחיות עם שכבת אבק דקיקה על הקריסטלים. אם אניח למטלית לנוח אולי אשמע את הדממה. כל כתם שנעלם תחת הריח החריף של האקונומיקה היה לעוד זיכרון שנמחק, עוד מחשבה שמתפוגגת באדי הכלור. גיליתי פינות בבית שלא ידעתי על קיומן. מאחורי מכונת הכביסה יש עולם שלם, ואני הקולומבוס שלו. גם הכורכום נראה קצת דיכאוני לאחרונה, אז החלפתי אותו באחד חדש. ובדממה הזאת, בין קולות הרחש המתכתי של תבניות האלומיניום שאני מקננת זו בתוך זו במדרג מושלם של גדלים, מחכות כל המחשבות שאני מנסה לטאטא הצידה. בניגוד לאקונומיקה, אין חומר ניקוי שיכול למחוק את הפחד מלהיות לבד עם עצמך.
החיים הובילו אותי לתקופה קשה. אחת מן הקשות שחוויתי. עוד יגיע הזמן לדבר עליה, כשהמילים יהיו מוכנות לצאת. בינתיים היא מזמנת לי משבי כאב. רוב חיי העדפתי לארוז את התקופות הקשות שלי בנייר צלופן צבעוני, להגיש אותן לעולם עטופות בחיוך ובקריצה קלה. טיפחתי את היכולת לראות את האור בכל מצב, למצוא את רגעי החסד הקטנים גם בימים האפלים ביותר. זו לא הכחשה, זו בחירה – להתמקד במה שעובד, במה שזז, במה שצומח. אבל לפעמים החיים מפשיטים ממך את כל התחפושות היפות. הם תופסים אותך ברגע חשוף, כשאין בך יכולת לצבוע את העצב בגוונים בהירים יותר. ואז את נשארת שם, חשופה מול האמת הפשוטה והגולמית – שכואב. בלי מטפורות, בלי קישוטי לשון. פשוט כואב.
ערב אחד, לאחר שניקיתי את הניקיון והברקתי את הברק וגם זה לא עזר, יצאתי לפרגולה. הדלקתי את פטריית החימום, התיישבתי עם כוס קפה ובהיתי בסלולרי. משום מקום קפץ לי סרטון של אודי כגן מתוך איזה פודקאסט שהוא הקליט. "יש איזה רצון שהנסיעה שלנו של השמונים־תשעים שנה תהיה נורא חלקה", הוא אומר שם. "אני לא רוצה דפיקות בטמבון, נשמה. בלי שריטות, אחי… למה זה צריך להיות כל כך חלק – כי אנחנו מפחדים מכאב. אני לא רוצה לסבול. אני רוצה נסיעה חלקה עד הסוף, ואז איזה מין מוות כזה בגיל 80, מממ, לילה טוב. אבל יש בדרך הכול. הכול יגיע אלינו, תמיד. אני לא בא להגיד 'תחפשו כאב'. אני בא להגיד – אם הוא הגיע, והוא תמיד מגיע, יש שני דברים שאפשר לעשות – להתנגד אליו, שזה לרוב מה שאנחנו בוחרים לעשות בחיים, או לקחת אותו ולהכניס פנימה. לתת לו לעבור דרכנו. במקום להתנגד – תכניסו. תבקשו עוד".
בחצר השכנים התינוקת בכתה, ונדמה היה שבכייה מהדהד את הכאב שלי, שגם הוא תינוקי וראשוני כל כך. הקשבתי לפעיותיה עד שלאט־לאט נרגעו והשתתקו, והשקט שהשתרר היה כמו מראה לריק שבתוכי. ולרגע הסכמתי להיות שם בחלל הזה שנפער. להרגיש אותו במלוא עוצמתו. הדמעות עלו ובאו, ואני לא עצרתי אותן. ואחר כך הפכו לבכי של ממש, וגם לא עצרתי. ובכיתי את עצמי לדעת במשך דקות ארוכות עד שלא נותר בי כוח. וכמו שהתינוקת נרדמה אחרי שמיצתה את בכייה עד תום, כך גם אני נרגעתי. ואחרי הרגיעה לא היה כלום, ויכולתי להתמסר לאקראיות, לחוסר הוודאות, להמשך המפתיע שאולי עוד יבוא.
בחצר השכנים התינוקת בכתה, ונדמה היה שבכייה מהדהד את הכאב שלי, שגם הוא תינוקי וראשוני כל כך. ולרגע הסכמתי להיות שם בחלל הזה שנפער. להרגיש אותו במלוא עוצמתו
בלילות האחרונים אני מוצאת את עצמי מהרהרת בפרדוקס המוזר הזה – איך דווקא ברגעים שבהם הכול נראה שביר ומתפורר, משהו בתוכי מתגבש ומתחזק. איך דווקא כשאני בוחרת שלא להדוף את החיים אלא לפגוש אותם במערומיהם, אני מגלה שאפשר להיות שם עם הכול – עם הכאב, עם הפחד, עם חוסר הוודאות – ועדיין לנשום.
יש רגעים בחיים שבהם אין דרך קיצור ואין כביש עוקף. יש חוויה של לבד שאי אפשר לחמוק ממנה אם אנחנו רוצים לגלות את האדם הבלתי תלוי שאנחנו, את העוצמה שאינה נגזרת מתוך היסחי הדעת. הכאב מראה לנו אותה. אם מוכנים להסתכל לו ישר בעיניים מגלים שהוא לא קיר שצריך לטפס מעליו, אלא שער שחייבים לעבור דרכו. ורק אחרי שעוברים – אפשר גם לראות את הנוף.
rachelm@makorrishon.co.il
