תשמעו סיפור יפה, לפני כמה ימים הלבשתי את נח המתוק שלי בבגדים חגיגיים, ויצאתי מהבית, והלכתי איתו, בשעת בין ערביים, למסיבת החנוכה בגן שלו, גן מכחול. ובאותו היום, נח לא הלך לגן בבוקר, כי הוא היה חולה. ובערב כבר לא היה לו חום, אבל הוא בהחלט לא הרגיש טוב. הוא היה ממש סמרטוטילה קוועץ' כזה. ואני שאלתי אותו אם הוא בכל זאת רוצה ללכת למסיבה בגן כשהוא ככה מצ'וקמק. ונח אמר שכן. ואני שאלתי אותו אם הוא בטוח. ונח אמר שכן, הוא לא רוצה להפסיד את המסיבה. אז הבאתי לו נורופן כזה של ילדים. והלכתי איתו למסיבה.
וכשהגענו למסיבה, התרופה עדיין לא התחילה לעבוד, אז נח היה עדיין מעוך כזה, ומותש, וחלש, הוא התיישב במקום שלו, עם מבט עייף בעיניים, וכזה בהה באוויר, ובמסיבה היו מלא פעילויות כאלה. שירים וריקודים והפעלות, והמורה למוזיקה חילקה לילדים מטפחות כאלה, שנראות כמו להבות של אש, והילדים לקחו את המטפחות והניפו אותם, אבל נוייחל פוייחל המסכן נכנס למצב רוח כזה מבואס, ומתבאס. בדרך כלל, במסיבות האלה, הוא שמח וצוחק ושר ומתלהב. אבל במסיבה הזאת הוא היה מכווץ כזה, הוא לא הסכים לקחת את המטפחת, ולא הסכים לרקוד עם החברים, ולא הסכים להניח את הנר שלו על החנוכייה, ולא הסכים להשתתף בשום פעילות, הוא פשוט נשאר לשבת במקום שלו, והביט במסיבה בביישנות ובעצב. ואני ניסיתי לשכנע אותו, ניסיתי להציע לו לקום, להשתתף, ניסיתי להכניס אותו לעניינים, אבל נח לא היה מסוגל. הוא לא הרגיש טוב. הוא נכנס למין פינה כזאת של תסכול ואכזבה ובושה. ואני הסתכלתי עליו, והצטערתי בשבילו, והרגשתי שהלב שלי נשבר.
ופתאום נזכרתי. בום! פתאום קפץ לי ללב פלאשבק כזה, מטורף. פתאום נזכרתי! שכשאני הייתי ילד, בכל המסיבות בגן, בכל האירועים, תמיד תמיד נשארתי לשבת במקום, ותמיד התביישתי, ולא קמתי, ולא זזתי, ופחדתי, וואי, פתאום קפצה לי תמונה, של עצמי, יושב על כיסא קטן, ומסרב להשתתף בפעילות, פתאום הרגשתי את היד של אמא שלי נוגעת בי מאחורה, פתאום שמעתי את הקול שלה, דוחק בי לקום, להצטרף, להשתתף במסיבה, ואני לא מסוגל, אני פשוט לא מסוגל לקום, אני לא מסוגל לצחוק, אני לא מסוגל לשמוח, אני לא מסוגל להיות חלק. אוי. פתאום נזכרתי בילד הקטן שהייתי. בילד המבוהל שהייתי. בילד העצוב שהייתי. עד כיתה ג' אני חושב שהייתי ילד מאוד מבויש ומכווץ ומבוהל. אחר כך עברתי שכונה, ועברתי בית ספר, ופגשתי חברים חדשים, ונהייתי מקובל חברתית, והתחלתי לשחק כדורסל, וכל החיים שלי התהפכו. אבל עד כיתה ג' הייתי ילד מאוד ביישן ומאוד חלש ומאוד מבוהל. בלילה, אחרי שחזרנו הביתה, אחרי שנח וחיהלה ורוני נרדמו, התקשרתי לאמא שלי. רציתי לשאול אותה אם היא זוכרת איך הייתי במסיבות חנוכה בגן. לא יודע, אולי סתם דמיינתי, אולי סתם השלכתי על עצמי, אולי הפלאשבק הזה בכלל לא קרה, זיכרון זה דבר חמקמק. וכשהתקשרתי לאמא שלי, היא מיד ענתה – יאיר! מה נשמע! היום בבוקר הייתי ביד בן צבי! ואחר כך נסעתי לחיפה יש לי שם חברה נהדרת! היא בת תשעים חמש! יש לה סיפור סיפור! אני הכרתי בכלל את בעלה זיכרונו לברכה! הוא היה נשוי למישהי אחרת בכלל, ואז הוא פגש אותה בטיול, והם התחתנו! זה היה סיפור סיפור!
חחחחח אין מה לעשות ככה זה כשמתקשרים לאמא שלי. קודם כול היא מדברת! יש לה סיפורים לספר. וככה יצא שבמשך כמה דקות הקשבתי לה, ולסיפורים שלה, ומרוב מילים ומשפטים ופרטים קטנטנים שכחתי בכלל למה התקשרתי. זה קורה לי איתה הרבה פעמים חחחח. ואחרי עשר דקות בערך, אמא שלי שאלה, כבדרך אגב, מה שלום נח, איך הוא מרגיש, ואני אמרתי לה שהוא בסדר, מתאושש, וסיפרתי לה שהיינו במסיבת חנוכה בגן. ופתאום נזכרתי מה רציתי לשאול! אבל עוד לפני ששאלתי, עוד לפני שאמרתי משהו – אמא שלי אמרה פתאום – "אוי אתה היית נוראי במסיבות האלה". ואני התבלבלתי לרגע. ואמרתי לה – "מה, מה זאת אומרת", ואמא שלי אמרה – "אתה היית בלתי נסבל! אתה לא השתתפת, ולא שרת, ולא רקדת! ואני הייתי אומרת לך לקום מהכיסא! ואתה היית עקשן! זה היה נורא". ככה אמא שלי אמרה.
ואני הרגשתי את הדמעות בעיניים, מבפנים, ואמרתי לאמא שלי – "תקשיבי אמא את לא מאמינה. ממש עכשיו במסיבה של נח, היה לי פלאשבק כזה. ממש נזכרתי בילד הקטן שהייתי, ממש נזכרתי בעצמי יושב על הכיסא במסיבות האלה ולא מסוגל להשתתף ולא מסוגל לזוז". ואמא שלי, שלא הבינה מה הביג דיל פה, אמרה, "כן! אתה היית ביישן! ועקשן! זה היה בלתי נסבל!". ואני ניסיתי להסביר לה, שהיא נתנה תיקוף לזיכרונות העמומים שלי. היא הפכה אותם לזיכרונות חזקים וצלולים. אבל לא מצאתי את המילים.
אייי אייי אייי, הייתי פעם ילד, ויש לי זיכרונות ילדות, את חלקם אני זוכר ואת חלקם אני לא זוכר בכלל, הייתי פעם ילד מבוהל ומבולבל וחרדתי וביישן ועצוב, לא הייתי מסוגל להשתתף במסיבות. וכל הבהלה וכל הבלבול וכל החרדות וכל הבושות, וכל העצבות, כולם עדיין כאן איתי בלב, הילד שהייתי עדיין כאן. רוב הזמן אני מדחיק אותו. אבל לפעמים אני נזכר בו. זה הסיפור.
