בפאנל אחד של לוחמים נשאלתי אם שיניתי משהו בחיים שלי בעקבות המלחמה. הרהרתי קצת. יש דבר אחד שהשתנה אצלי, עניתי לבסוף, נוסח הקידוש של ליל שבת. הדבר היה ככה. בליל שבת הראשון שבו אכלנו כל הסוללה ביחד, הורו לי להגיד את הקידוש. אמרתי את פסוקי "ויכולו" בקול רם, גובר על טרטור הגנרטור, ולפני "בורא פרי הגפן" הוספתי כמנהג אשכנזים רבים: "סברי". המתנתי שנייה־שתיים ואיש לא ענה "לחיים". אז המשכתי, קצת נבוך, לומר את הברכות עד סיומן. בשבת הבאה עשה חייל אחר את הקידוש, אלא שהוא, קודם ברכת הגפן, אמר כמנהג בני ספרד וחלק מבני אשכנז "סברי מרנן", והסוללה כולה הרעימה אחריו: "לחיים!". כששבתי לביתי, כמה חודשים אחר כך, החלטתי לשנות ממנהג אבותיי, ומעתה לומר "סברי מרנן" במקום "סברי". כך שאם יום יבוא ובן או בת שלי יקדש מול כל הסוללה, יהיה רגיל בנוסח שיגרום לחבריו לענות אחריו "לחיים!". זהו, סיימתי, זה כל מה שהשתנה.
אבל בפגישה עם רוני קובן (פגישה ממשית הכוונה, לא שם של תוכנית) הוא שאל שאלה מעט שונה: איך שינתה אותך המלחמה? והפעם השבתי מיד: היא גרמה לי להאמין בדברים ממשיים.
משום מה חרוטה בי סצנה מהטירונות, כשאחד המפקדים ראה את חבר שלי יושב בין משימה למשימה ופותח רמב"ם. תגיד לי, עמרם, הוא שאל, דברים רוחניים חזקים בעיניכם יותר ממשהו חומרי כמו תותח? אני זוכר את הסצנה כי היה בה משהו קצת מצחיק, בדימוי של תחרות בין סוגיה ברמב"ם לתותח, אבל גם כי התשובה הייתה כל כך פשוטה מנקודת המבט שלנו, בני הישיבה, וכל כך הפוכה מנקודת המבט של המפקד. ברור שהעולם תלוי ברוח, לא בגוף. זה כל הרעיון של חנוכה; תמצית המאבק בינינו לבין היוונים. כך קוראים בהפטרה: לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'.
אבל פייסבוק מקפיץ לי עכשיו פוסטים מתחילת המלחמה, ואני נכנס להיזכר על מה כתבתי באותם ימים. הפוסט הראשון שלי בשטח עסק בציוד צבאי; השני באטמי אוזניים; השלישי והרביעי באוכל שהגיע מתרומות. רק בפוסט העשירי בערך, שבוע מתחילת המלחמה, כתבתי משהו על חילונים ודתיים. ומיד שבתי לכתוב על עכברים ועל שינה ועל קפה שחור. יש שם ים של זיכרונות מן החודשים הראשונים. אין בי את כוחות הנפש לקרוא שוב את כולם. אבל ברפרוף מהיר עולות שם בעיקר מילים כמו אוהלים ומקלחות ואלפחורס.
במעבר מהרוח אל החומר, היה איזשהו רכיב הישרדותי. גלישה לא רצונית במורד פירמידת הצרכים. הרוח נאלצת לפנות את מקומה כשצורכי הגוף דחופים ובוערים. כשלומדי הדף היומי עסקו בנזקי בורות שיחין ומערות אני חפרתי תעלות ניקוז; במקום מהלכים בנגעים ואהלות בניתי אוהל 12. אבל גם כשחזרתי לאיזושהי שגרה מצאתי את עצמי נמשך מן המופשט לממשי. מקדיש פחות זמן לעריכת מאמרים על המחשב ויותר לניכוש עשבים מהגינה. מחבק יותר את הילדים, מבקר יותר חולים, שותה יותר קפה עם בני אדם אמיתיים. וגם כאן, במדור הזה, כותב יותר על אירועים אנושיים ופחות על סדרות או על ספרים.
אחד המפקדים ראה את חבר שלי יושב בין משימה למשימה ופותח רמב"ם. תגיד לי, עמרם, הוא שאל, דברים רוחניים חזקים בעיניכם יותר ממשהו חומרי כמו תותח?
אלפיים שנות גלות העבירו את התורה שלנו תהליך מקיף של הרחנה (ספיריטואליזציה), המצוות הפכו לנו לסמלים (כשם ספרו של רש"ר הירש); עבודת ה' לחוויה מיסטית. התנתקנו מן הגיאוגרפיה של דברי הנביאים; קראנו כמשל בלבד את פסוקי שיר השירים. גם בבתי המדרש הציוניים, כשלמדנו על קידוש החומר, התקשינו להבין על מה אנחנו מדברים. עד שיצאנו לחזית ובמשך חודשים שפצרנו אפודים, ניקינו נשק, חבטנו בראשי בזנ"טים. מצאנו את החומר והנה הוא קדוש.
אז איך שינתה אותי המלחמה? היא לימדה אותי לקרוא את הגמרא בסוף מסכת יומא, ששואלת איך אפשר לקיים את מצוות קידוש השם. והתשובה שלה היא שאתה צריך לצאת מן הישיבה, אחרי שקראת ושניתָ, ולהתחיל לשאת ולתת עם הבריות. לתת יד בבניית האוהל; להתנדב לעוד משמרת. ורק כשהבריות בחוץ יאמרו עליך "פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו", אז ורק אז יאמר גם הכתוב "עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".
