סיוט ישראלי התגשם שלשום שלשום, ליל נר ראשון של חנוכה, בשבי־שומרון: זה מול זה ניצבו שם נציגיהם של שתי הקבוצות הכי תורמות, הכי ציוניות, הכי מלח הארץ – ותהום של כאב ואיבה פעורה ביניהם.
זה אירע בכנס המחקרים השנתי של מרכז הסיור והלימוד בשבי־שומרון, שהוקדש הפעם לזכרו של ז'אב (ז'אבו) ארליך, חוקר ארץ ישראל שנפל בלבנון בנובמבר. בתקרית הקטלנית שנהרג בה, שנסיבותיה עדיין נחקרות בצבא, נפל גם חייל גולני גור קהתי, שהוצב בכוח המאבטח.
כמה מבני משפחתו של קהתי ואנשים שליוו אותם הגיעו לאירוע, ובהתחלה נראה שבאו להשתתף בו כצופים. מפקד חטיבת שומרון, שנשא דברי ברכה בתחילתו, אף הזכיר אותם והודה להם על בואם. אלא שאז התפרץ לדבריו סבו של קהתי, והטיח במפקד החטיבה ובמשתתפי הכנס דברים קשים. לאחר מכן הצטרפו גם הוריו לדבריו, ופוצצו את הכנס.
בסוף השבוע שעבר שודרה בחדשות 12 כתבה שסיפרה על החיבור העמוק שנוצר בחודשים האחרונים בין מתיישבים מגוש עציון לאנשי קיבוץ ניר־עוז, שרובם מתגוררים כיום בשכונת כרמי־גת בקריית־גת.
החיבור הזה לא מובן מאליו. בבועות שרובנו חיים בהן אנחנו כמעט לא מכירים את השונים מאיתנו, מסתובבים או נפגשים עמם – בטח לא כשאלה אוכלוסיות אידיאולוגיות הומוגניות שנוטות לא פעם לגור במקומות קטנים ומסוגרים.
מהחיבור בין אנשי הגוש לאנשי ניר־עוז יצאו משפטים מדהימים. "אני חיה שלושים שנה באלון־שבות", אמרה בכתבה חיה לאה גולדנברג, "ומעולם לא השתתפתי, לא יזמתי ולא הוזמנתי לשיח שעוסק ביהודה ושומרון ובעתיד ההתנחלויות. לא הייתי מודעת לכעס הגדול שחש חלק גדול מהציבור כלפינו. לא הייתי מודעת לזה כי לא נפגשנו".
מהצד השני, הדברים של אבידע בכר, חבר קיבוץ בארי ששכל ב־7 באוקטובר את אשתו ובנו, שמטו לסתות: "המתנחלים קיבלו אצלי מעמד של כבוד", אמר למצלמה, "של ציונים אדירים". ואז הוסיף בכר: "אגיד לך דבר קשה – אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה. הייתי אומר: מה הם גרים שם? אולי הייתי אומר: מגיע להם. הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש. מזל שזה קרה אצלי בבית, מזל שאת השיעור הזה, ששילמתי עליו הרבה מאוד, למדתי".
בתוך פחות משבוע נחשף הציבור הישראלי לשני מפגשים של אותם שני ציבורים, פחות או יותר – מתנחלי הימין והשמאל החילוני – והבדל של שמיים וארץ בין המפגשים. האחד פוצע, מייאש, כואב בכל העצמות ובנפש; האחר מעורר תקווה, מרחיב נפש, נותן אוויר לנשימה.
השאלה היחידה שצריכה לעניין אותנו בהקשר זה היא איך משכפלים את מפגש גוש עציון וניר־עוז, ואיך מונעים עד כמה שאפשר את מפגש שבי־שומרון. יש כאן לקחים ששני הצדדים צריכים ויכולים ללמוד, כדי להמשיך לשאת את המדינה הזו על הכתפיים. כי בגדול, זה מה ששני הציבורים האלה עושים.
הציבור הדתי־לאומי בכלל ומתיישבי יהודה ושומרון בפרט חייבים להפנים שהזירה הישראלית השתנתה. הם היום אליטה פוליטית וחברתית, שחייבת לקחת אחריות גדולה יותר על מעשים ופעולות שפעם איש לא היה שם אליהם לב – כי למי אכפת מה קורה בכנס בשבי־שומרון.
אם הייתה בכנס תמונה של גור קהתי, או שזכרו היה מקבל מקום מכובד יותר לצד ז'אבו – כפי שניתן לו בהספדים בהלווייתו בעפרה – אולי הזעם שיצא מהמשפחה היה מתון יותר. אולי גם לא. אבל מארגני הכנס היו חייבים לחשוב על זה מראש.
איני שופט את בני משפחתו הקרובים קהתי, אבל כל האחרים שהיו שם סביבם, כל מפיצי הסרטונים הקשים, עשו זאת לא כשותפות בכאבם, אלא כדי ללבות מחלוקת ושנאה. להם שמור מקום מיוחד בגיהינום. מפגשים כאלה צריכים לקרות מתחת לרדאר התקשורתי והציבורי, להתבשל היטב ולהתלבן לפני שעין מצלמה שוזפת אותם.
יש עוד לקחים שאפשר ללמוד משני האירועים הללו, אבל כולם יהיו בבחינת פירושים לשני הלקחים המרכזיים. הראשון הוא מפגש פנים אל מול פנים שאינו חד־פעמי, אלא מאמץ אמיתי להכיר אנשים שחושבים ונראים אחרת מאיתנו. השני הוא הפנמה של צניעות ואחריות, לעיתים עד כדי הרכנת ראש וספיגת דברים קשים בלי להגיב. על אף מה שאומרים לכם הקיצונים ברשתות ובחלק מערוצי התקשורת, שנבנים מקיטוב ושיסוי שלנו אלה באלה, הרכנת הראש אינה הופכת את המרכין לסמרטוט – אלא לגיבור הכובש את יצרו.
במקום הסיסמה המבחילה "אל תיתנו להם מטר", תנו להם קילומטר. תנו לאנשים אחרים, שיחד איתכם שומרים על המדינה הזאת ולפעמים גם נהרגים איתכם באותו נגמ"ש, את מרווח הנשימה שהם צריכים כדי להתחבר אליכם.
המפגש בשבי־שומרון היה קשה ועצוב מאוד. ובכל זאת, מהסרטונים שראיתי היה אפשר לשאוב נחמה פורתא. פיצוץ הכנס היה מתוכנן, ודברים קשים ביותר הוטחו בקהל שהגיע אליו. אבל תגובת המתיישבים הייתה מכילה ומאופקת כמעט כל הזמן. אוכלי הנבלות תאבי הלייקים היו שמחים מאוד לראות באירוע הזה קטטות פיזיות, והיו מפיצים את הסרטון לכל דורש בזעזוע מזויף. זה לא קרה.
מכאן אפשר לצמוח. אם יש שני ציבורים שיכולים להפוך את הלימון החמוץ הזה ללימונדה, הרי הם מגולמים באנשים הטובים בני משפחת קהתי מצד אחד, ובאנשי שבי־שומרון אוהבי ארץ ישראל מצד שני. תשאלו את תושבי ניר־עוז וגוש עציון.
