בעצרת אנשי הציונות הדתית למען עסקת חטופים, שהתקיימה בראשית השבוע במתחם התחנה בירושלים, עלו בזה אחר זה לבמה אנשי ציבור, רבנים ורבניות, הורים שכולים ובני משפחות חטופים, ובפיהם תחינה אחת – החזירו את כולם עכשיו. בתום העצרת אמר לי חבר, זאת הייתה עצרת מרגשת וחשובה, אבל היא התקיימה באיחור משווע.
הסכמתי איתו רק באופן חלקי. לא רק למכונים "בני הציונות הדתית" היה קשה להסכים לעסקה גורפת, הכוללת את סיום המלחמה, בחודשים הראשונים לאחר המתקפה. הלקח שנקנה בדם מחלומות אוסלו וההתנתקות, ובוודאי מטבח 7 באוקטובר, היה שחמאס חייב לספוג תבוסה מכרעת לפני שנוכל לדבר על סיום המלחמה. אבל חמאס כבר ספג מכה ניצחת. העצרת איחרה אפוא לבוא לא ב־14 חודשים, אלא בחצי שנה לפחות.
מתנגדי העסקה עוד חוששים מהשתלטות מחודשת של חמאס על עזה. זה חשש מוצדק, אבל הוא היה אמור להישלל באמצעות גיבוש חלופה שלטונית לחמאס, ישראלית או פלסטינית, בגיבוי של ארה"ב והמדינות הערביות המתונות. שני התרחישים הללו לא קודמו, באופן שמעורר את החשש שהממשלה דווקא מעוניינת בהמשך המלחמה.
הקמת ממשל צבאי ישראלי היא החלופה הפחות טובה: היא תדרוש מישראל לשאת באחריות לשלומם ולרווחתם של תושבי עזה במשך שנים רבות, ותעודד גם את רעיונות העוועים של חידוש ההתיישבות היהודית ברצועה. שוב ישבו כמה אלפי ישראלים בין 2 מיליון פלסטינים מלאי שנאה. שוב ייהרגו חיילי צה"ל בהגנה על היישובים האלה, במשימה שנויה במחלוקת, שתקרע עוד יותר את החברה הישראלית השסועה.
אני מודע היטב לבעיותיה של החלופה הפלסטינית. הרש"פ חלשה ומושחתת, מממנת משפחות טרור, ומקדמת חינוך לשנאת ישראל. מצד שני, היא מסייעת לישראל בלכידת מחבלים, ולאחרונה גם במלחמת מנע נגדם.
לא מזמן אמר לי חבר ימני שהוא התנגד בתחילה להסכמי אוסלו, אבל מרגע שהם הפכו לעובדה קיימת – אי אפשר עוד לדבר על סכנה של מדינה דו־לאומית בין הים לנהר. שטחי A ו־B מתפקדים בפועל כמדינה פלסטינית, גם אם ללא צבא וללא הכרה רשמית כמדינה. הפלסטינים היושבים בשטחי C יכולים להתאזרח בישראל בלי שזה ישנה באופן דרמטי את המאזן הדמוגרפי בין העמים.
העיקר, בשורה התחתונה ישראל חיה בשלום עם הרשות הפלסטינית למרות הטענות הקשות נגדה, וחוץ מהימין הקיצוני אין מי שתובע לחסל את הרשות, לחזור לשלוט באופן מלא גם על שטחי A ו־B. אז מדוע מה שטוב או נסבל בשטחי יהודה ושומרון לא יוכל להיות טוב או נסבל ברצועת עזה?
לכן צריך להסכים לסיום המלחמה בתמורה לחזרת כל החטופים, וכן לקידום שלטון חלופי לחמאס ברצועה – דרישה שחמאס הסכים לה, לטענת המתווך גרשון בסקין. ההתעקשות צריכה להישאר בגזרת האסירים המשוחררים: אסור להסכים לשחרור רוצחים כבדים במיוחד או סמלים פלסטיניים כמו מרוואן ברגותי ואחמד סעדאת, ששחרורם יסב לחמאס תחושת ניצחון.
לגבי אסירים מן השורה, מספרם חשוב פחות. הטענה שמשוחררי עסקת שליט הביאו ל־7 באוקטובר נכונה רק חלקית. טבח 7 באוקטובר לא קרה בגלל שחרורו של יחיא סנוואר, אלא מפני שלא היינו ערוכים למכה שבאה עלינו. ובאשר למעשי הטרור שביצעו כמה מהמשוחררים בעסקה, צריך להודות שלארגוני הטרור לא חסרים חברים ומועמדים חדשים. אלמלא אירעו מעשי הטרור האלה בידי משוחררי העסקה, מחבלים אחרים היו מבצעים אותם.
ייתכן שהעסקה תטורפד בידי חמאס, אבל אסור שהאפשרות תשמש תירוץ לממשלה לא לקדם עסקה במלוא הרצינות. אדרבה, הממשלה צריכה להודיע רשמית על הסכמתה לעסקה ולסיום המלחמה, כך שאם היא תטורפד יהיה ברור גם לקרובי החטופים שהאחריות הבלעדית לכך נופלת על חמאס.
כך או כך, הרעיון הבעייתי ביותר על הפרק הוא עסקה חלקית. נשלם מחיר כבד בתמורה לחטופים שישוחררו, ועקבותיהם של השאר יאבדו כנראה לנצח. עסקה כזאת תהיה תולדה של ממשלה חוששת, שמנסה לרצות את כולם ולבסוף מגיעה לתוצאה הגרועה ביותר.
