ככל שאנו מתקדמים בספר בראשית, אנו מגלים היבטים חדשים ועולים מדרגות נוספות בבירור חובתו של האדם בעולמו. סיפורי יוסף ואחיו מבליטים ערך שהופיע גם קודם לכן, אבל הוא מגיע בפרקים אלו לשיאו. הערך נקרא כיום לקיחת אחריות. בלשון המשנה במסכת אבות הוא מנוסח כפתגם: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".
ראינו זאת אצל אברהם, כשיצא למלחמה עם מלכי הצפון כדי להציל את לוט. ראינו זאת אצל יעקב, כשניגש לגלול את האבן מעל פי הבאר בזמן ששאר הרועים המתינו בנחת להתאספות כולם. ראינו זאת אצל ראובן, שביקש להציל את יוסף מידי אחיו וביקש מהם להסתפק בהשלכתו לבור, ואצל יהודה, שהציע למכרו לישמעאלים כתחליף להריגתו.
אצל יוסף מגיעה התכונה הזאת לשיא. יוסף אף פעם לא נופל לייאוש וחידלון, ובכל מקום שאליו הוא מגיע, הוא מתחיל מיד לפעול באופן שהופך אותו לדמות מרכזית ומשמעותית. כך היה בבית פוטיפר, כך בבית הסוהר, וכך בפרשתנו, עם התמנותו למשנה למלך מצרים.
בבית פוטיפר נאמר: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ … וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה: וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל". וכך גם מעיד יוסף על עצמו בפני אשת פוטיפר: "וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ".
בבית הסוהר נאמר: "וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ".
בלי סייעתא דשמיא אי אפשר להצליח, אבל הצלחתו של יוסף אינה רק מעשה ה'. העשייה נזקפת לזכותו של יוסף, והקב"ה הוא שמסייע בידו להצליח, לשאת חן, ולהגיע להישגים שגורמים לאדוניו להפקיד בידו את ניהול כל ענייניהם.
אפשר לראות את גישתו של יוסף ואת דרך פעולתו באופן פנייתו אל שר המשקים ושר האופים. "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי". יוסף רואה אותם בצערם ואינו אדיש אליהם. הוא פונה אליהם לברר מדוע פניהם רעים. כשהם מסבירים לו מה קרה, הוא נחלץ לעזור ומציע לפתור את החלומות. בשלב הזה הוא נזקק לסייעתא דשמיא ומסביר "הלוא לא-להים פתרונים". תשומת הלב לסבלו של האסיר האחר והושטת העזרה, איננה מעשה ה', היא יוזמה ראשונית של יוסף שמקיים בעצמו מאמר חכמים: "השתדל להיות איש".
כך גם בפרשתנו. יוסף אמנם לא יזם את פתרון החלומות של פרעה,שהרי היה בבית הסוהר. אבל, אחרי שנקרא אל פרעה ופתר את חלומותיו, הוא לא הסתפק בכך. בסיימו את פתרון החלום, מבלי להמתין לתגובה של פרעה, הוא הציע תכנית עבודה לפתרון הבעיה:
"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע: וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ: וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:". מכאן אנו למדים איך מתרחש התהליך של הפיכתו מעבד למשנה לאדוניו.הוא לא מסתפק באבחון הבעיה, הוא מציע מיד פתרון, וגם רומז לכך שהוא מוכן להרים את המשא על כתפיו.
"וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:".
בפעם השלישית, אחרי פוטיפר ואחרי שר בית הסוהר, הופך יוסף למוציא ומביא בבית אדוניו. הפעם, הגיע למעלה הגבוהה ביותר, משנה לפרעה השליט בכל ארץ מצרים. מסתבר ששתי הפעמים הקודמות היו רק מבוא, הכנה לתפקידו הגדול, משנה למלך מצרים. המכנה המשותף לכל המקרים הללו הוא היוזמה של יוסף לפעול, לזהות את הצורך, לקחת אחריות ולהציע את עזרתו. מסתבר שמי שנוהג בדרך זו, בכנות וביושר, לא מתוך תאוות שלטון ורדיפת כבוד, זוכה לסיעתא דשמיא הנדרשת להצלחתו.
האחריות של יהודה וראובן
הדמות האחרת שיש ללמוד ממעשיה בתחום הזה הוא יהודה. כאשר האחים חייבים לשוב ולרדת מצרימה כדי להביא שבר לבית יעקב, אביהם לא מסכים מכיוון שהוא חושש לבנימין. דרישתו של השליט המצרי להביא אליו את בנימין נראית חשודה, ויעקב חרד לגורלו של הבן היחיד שנותר לו מרחל.
בסיטואציה הבלתי-פתירה הזאת, נחלץ יהודה לפעול.
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם". יעקב מקבל את ההצעה של יהודה, סומך על הבטחתו ואף מדריך את הבנים כיצד לגשת אל יוסף. בשבת הבאה, בפרשת ויגש, יצטרך יהודה לממש את הבטחתו לאביו ולהתמודד ישירות מול השליט המאיים, כדי להציל את בנימין מידיו. שני היזמים הגדולים של בית יעקב יתנגשו חזיתית, ובסופו של דבר תצמח מכך ברכה גדולה לעם ישראל.
יש לשים לב לכך שלצד יוסף ויהודה גם ראובן מופיע בסיפור בתפקיד יוזם ופעיל. תחילה הוא פעל להצלת יוסף מידי האחים. הוא ביקש מהם להשליכו לבור ולא להרגו, בהנחה שיוכל להוציאו משם ולהביאו אל אביו. גם כשמדובר על הירידה השנייה למצרים, הוא מציע לקחת אחריות: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:".
המפרשים דנו בשאלה מה טעם נענה יעקב ליהודה ולא קיבל את הצעתו של ראובן. יש אומרים, שהרעיון של "שני בני תמית" היה רעיון מאד לא חכם: מה יועיל לו ליעקב שיהרגו שני נכדיו בנוסף לבנו שיאבד? יש אומרים, שמלכתחילה היה ליעקב פחות אמון בראובן מאשר ביהודה, בשל הפרשיות של הדודאים ושל בלהה. ויש אומרים, שבעוד שראובן הזדרז להציע את הצעתו מייד כששבו ממצרים ושקיהם מלאים, יהודה המתין בחכמה עד שתכלה התבואה מהבית ומצוקת הרעב תחייב את יעקב לקבל פתרון, גם אם הוא דחוק. הרמב"ן הביא את שלשת הפירושים, המשלימים זה את זה ומלמדים שלא די בקבלת האחריות ובהתנדבות לפעול, צריך גם להשתמש בתבונה, להיות סבלני ולהמתין לפעול בזמן הראוי. מכיוון שראובן לא ניחן בכישורים האלה, הוא לא זכה להנהגה כיהודה ויוסף אחיו, ואדרבה, יעקב כינה אותו, בכינוס הבנים באחרית ימיו, בתואר "פחז כמים".
בערב שבת חנוכה מתבקש לצרף את מתתיהו החשמונאי ואת בניו לרשימת אבות האומה שמהם עלינו ללמוד את התכונה של קבלת האחריות וההיחלצות לפעולה בשעת משבר.
אנחנו מוצפים בימים אלה בסיפורי גבורה מהימים הראשונים של מלחמת שמחת תורה תשפ"ד. רובם הגדול מכילים את המרכיב המופלא של לקיחת אחריות והיחלצות לפעולה, בבחינת במקום שאין איש, השתדל להיות. אנשי כוחות הבטחון והאזרחים, שגילו ש"אין איש", היו לאנשים ונחלצו חושים להציל ולהילחם בגבורה ובמסירות שקשה לתארה במילים. התברר, שהערך הזה עבר בתורשה ובחינוך בעם ישראל, מדור לדור, והגיע ב"ה גם לדורנו.
יהי רצון שלא נזדקק עוד לכשרון ולמידה הטובה הזאת לצורך מלחמות, ונשתמש בה ליצירה, לפיתוח ובנין התורה, העם והארץ, ולהוסיף אור ה' בארץ ובעולם.
