במהלך גלותנו מהארץ והניתוק שלנו מחיים לאומיים שלמים, נסוגה הקדושה אל מרחב החיים האישיים ולעוצמות רוחניות פרטיות. מה שחז"ל מכנים "ארבע אמות של הלכה", בניגוד לתחום הרוחני הרחב יותר של חיי חברה בריאה ושלמה. ואולם הראי"ה קוק מבהיר שזו איננה הקדושה האידיאלית שמגדירה התורה, אלא קדושה ויראת שמיים במצב של גלות, שאינה משקפת את המכלול השלם של החיים הרוחניים בתקופת ריבונות לאומית. קדושה אחת היא תולדה של הגלות, ואילו האחרת היא ביטוי של גאולה.
המקום הראוי ביותר לבחון בו את מושג הקדושה כפי שהוא מצטייר ביהדות הוא הדרך שסלל אברהם אבינו. ברגע שאברהם שומע שאחיינו לוט נפל בשבי, הוא מגייס 318 מאנשי ביתו ויוצא למרדף אחר השובים. בפעולת לילה נועזת הוא תוקף את האויב האימתני ומשיב את כל הרכוש והשבויים, ובכללם אחיינו לוט. עצם העובדה שאברהם ואנשיו, שמספרם מונה רק כמה מאות, הצליחו להכניע מלכים אדירים, מצביעה לא רק על אומץ לב אלא גם על נכונות להיערך לקרב. ואכן, הרלב"ג מפרש שהמילה "חניך" המופיעה בסיפור בהתייחס לאנשי אברהם איננה רק חניכים למצוות, כדברי רש"י, אלא גם חניכים לאומץ לב והכנה לקרב. אנשי אברהם היו לוחמים שהתאמנו כדי להגן על עצמם.
אהבתו של אברהם למשפחתו, רגישותו ואדיבותו, משתקפים במרדף שלו אחר הצדק. לא זו בלבד שאין בכך סתירה למושג הקדושה ביהדות, אלא שזהו מימושה האמיתי. על פי ההשקפה היהודית, קדושה וצדיקות קשורות בקשר בל יינתק לדאגה לחברה. צדקות ורדיפת הצדק גם יחד.
מלחמה איננה דבר שאדם מוסרי מבקש או חפץ בו; מלחמה היא דבר מכוער, וכל אדם קדוש ורגיש היה רוצה להימנע ממנה. אולם בעולם שגדוש בכל כך הרבה ברבריות ואכזריות, אנשים טובים נקראים להגן על עצמם. הרוע שורר בעולם לא רק בשל מעשיהם של הרשעים אלא גם בשל שתיקתם וחולשתם של הצדיקים. אברהם, כמקור של טוב וברכה, לא היה יכול לעמוד מנגד, בוודאי לא כאשר אחיינו נפל בשבי. לא הייתה לו ברירה אלא להילחם למען הצדק ולהשיב את השבויים.
אחרי עידן הנבואה
לא רק אברהם היה דמות מופת של חסד ומלחמה למען הצדק. משה רבנו, גדול הנביאים, הוא שהנהיג את בני ישראל בקרב נגד עמלק והוא שהוביל את העם במלחמות נגד המלכים סיחון ועוג. ממשיכו ותלמידו הגדול יהושע, שעליו נאמר "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", כלומר היה עסוק בלימוד תורה, הוא שנצטווה על ידי ה' לכבוש את הארץ.
אברהם, משה ויהושע הם דוגמאות נעלות לקדושה היהודית: חכמים ולוחמים גם יחד, אנשי מוסר וצבא, קדושה וגבורה. הרב קוק כותב (אורות התחיה, ח) שכאשר העם היהודי שב לחיים לאומיים שלמים, אותה קדושה שהופיעה בעבר בעיקר בדמות של הכנעה וצייתנות, מופיעה מחדש גם בצורה של כבוד, עוז וגבורה. אנו שבים לחיים יהודיים שלמים יותר, חיים שבהם השאיפות לקדושה הן פרטיות וציבוריות כאחד.
האם ייתכן שהשילוב בין תורה לחיי חברה, בין הקדוש ללוחם, שייך רק לתקופת הנבואה ולימי המקרא? האם אנו הנחותים יותר, שחיים אמנם בעידן של תלמידי חכמים אך לא של נביאים וחוזים, נמצאים ברמה נמוכה יותר, ולכן חסרים יכולת לשלב בין שתי תכונות יסודיות אלו?
התשובה לשאלה הזו מתגלה בבירור בסיפור חנוכה, שהתרחש לאחר תקופת התנ"ך. מתתיהו, כהן זקן מבית חשמונאי, יחד עם חמשת בניו, הכריזו מלחמה על הכיבוש היווני בארץ ישראל. הם ראו במצב הזה פיקוח נפש המאיים על עצם קיומה הרוחני של האומה היהודית ותורתה. הגזירות ההרסניות שהוטלו על היהודים איימו לעקור את חיי המסורת מהשורש. לפיכך הם יצאו מבית המדרש ויצאו למלחמת מצווה למען עתידו של העם היהודי.
האירועים הללו לא התרחשו בעידן המקראי. החשמונאים פעלו בזמן שלטון האימפריה היוונית, בשלהי ימי בית שני, כשהנבואה כבר מזמן לא נכחה בעם ישראל. ובכל זאת, אותם כוהנים קדושים וצדיקים הבינו שאם הם לא יתייצבו ויילחמו למען עתידו של הייעוד היהודי, ייתכן שלא יהיה עתיד כזה כלל. הם יצאו לקרב בגבורה יוצאת דופן, המתוארת בפירוט בספר מקבים. קומץ של כמה מאות לוחמים נגד אלפים רבים, ואחר כך כמה אלפי חיילים נגד צבאות של עשרות אלפים. כמו אברהם ו־318 לוחמיו מול ארבעת המלכים, וכמו גדעון ושלוש־מאות אנשיו מול צבא מדיין.
מעשיהם ההרואיים והאציליים של אותם כוהנים ולמדנים צדיקים, אשר נלחמו למען עמם, הם הסיבה שנצח ישראל המשיך להתקיים, ושבכל בית יהודי מדליקים כיום נרות חנוכה.
יש לציין שהחלטתם של החשמונאים לקחת נשק בידם הייתה שנויה במחלוקת. הרמב"ן מרחיב בעניין זה ומבהיר עד כמה החלטה זו הייתה שערורייתית (בפירושו על התורה, בראשית מט, י). עצם נטילת נשק בידי כוהנים הייתה בעייתית מבחינה הלכתית, ובוודאי נטילת מנהיגות פוליטית. נטילת נשק לא הייתה חלק מתפקידם הרגיל של הכוהנים, והמנהיגות הפוליטית הייתה שמורה בבירור לשבט יהודה.
בתחילת דרכם זכו החשמונאים לתמיכה מעטה בלבד, משום שרבים חשבו שאין כל סיכוי לנצח במלחמה הזו, אפילו לאחר כמה ניצחונות ראשוניים. אולם ככל שהמשיכו המכבים לנצח, ובמיוחד אחרי שהצליחו לחנוך מחדש את בית המקדש, הם זכו בהדרגה לתמיכה רחבה יותר, והחג התקבל לדורות. החלטות הרות גורל מתקבלות פעמים רבות במציאות מורכבת וסבוכה.
השילוב הראוי
ב־14 חודשי מלחמה מול חמאס וחיזבאללה, התגלו גיבורים חדשים רבים בעם היהודי. תלמידי חכמים שהקדישו את חייהם לתורה ולחסד, תוך דקדוק בכל פרט בהלכה, ובמקביל התגייסו לשירות מילואים במשך חודשים ארוכים, הרחק מהבית ומהמשפחה, כדי להילחם למען עתידו של עם ישראל. דמויות מופת המהוות בעצם חייהן מודל מלא של שילוב ספרא וסייפא.
זוהי קדושתו של דורנו – הקדושה של ריבונות ומדינה; הקדושה של אברהם, משה, יהושע, גדעון, דוד והחשמונאים. קדושתם המקיפה של אלו שיודעים לשלב בין בית המדרש לשדה הקרב, בין המתיקות והיופי של לימוד תורה וקיום המצוות ובין צרכי העם וזעקותיו. אני חש כבוד גדול שמשפחותינו, כמו רבבות אחרות, נמנית עם המכבים הללו של ימינו, שכל־כך הרבה מהם צומחים מהעולם הציוני־דתי. מי לנו קדוש יותר מתלמידיהם של אברהם, משה ודוד בדורנו, אלו שמשלבים לימוד תורה וצדיקוּת בחייהם האישיים, עם הקרבה עצמית למען הגנת אחיהם ואחיותיהם.
הרב דורון פרץ הוא יו"ר תנועת המזרחי העולמית ואביו של סרן דניאל פרץ הי"ד שנפל בקרב בקיבוץ נחל־עוז
