השבוע מת בגיל מאה נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר. האמריקנים זוכרים את הפוליטיקאי שהגיע במהירות מסחררת משדה בוטנים בג'ורג'יה אל הבית הלבן בוושינגטון; הישראלים זוכרים את איש הציבור שנראה כאילו בחר להקדיש את העשורים האחרונים של חייו להשמצתנו בעולם ולגינוי ישראל כמדינת אפרטהייד.
אי אפשר לומר שזקנתו של קרטר ביישה את נעוריו, כי גם בצעירותו לא היה חובב ישראל גדול. קרטר תרם רבות להסכם השלום בין ישראל למצרים, אך האמת היא שהתהליך הזה נכפה עליו בעל כורחו. יועצו סטיוארט אייזנשטאט מעיד בספרו "ג'ימי קרטר, ישראל והיהודים" שאחרי שבגין וסאדאת קבעו את פגישתם פורצת הדרך בירושלים, אמר לו קרטר במרירות: "סטו, נראה לי שאתנגד לביקור של סאדאת. זה יהיה הסוף של כל תקווה לשלום כולל. התוצאה תהיה במקרה הטוב רק שלום דו-צדדי בין מצרים וישראל".
זו אמירה מדהימה, שמעידה על הגישה הפרוגרסיבית בנוגע למתח שבין האוטופיה למציאות: לא רק מהצדדים האפלים של המציאות מתעלמים, אלא אפילו מהצדדים המאירים שלה – שהרי השלום הריאלי אף פעם אינו יכול להיות טוטלי ומושלם כמו השלום המדומיין שבחזון. למה לנו "רק שלום דו-צדדי" בעולם המעשה, אם בעולם התיאוריה אפשר לחלום על "שלום כולל"? עוזריו של קרטר, למרבה המזל, הצליחו לשכנע אותו למתֵן את קו המחשבה הזה. קרטר היה בסופו של דבר שותף בכיר להסכמי קמפ דיוויד – ובמהלכם הפגין שוב ושוב את חיבתו לסאדאת ואת הסתייגותו מבגין.
קרטר ידוע כמי שהפך את זכויות האדם לקו המוביל של מדיניות החוץ האמריקנית. בשנת 1977 הכריז מזכיר המדינה שלו, סיירוס ואנס, כי ארצות הברית מחויבת לקידום זכויות האדם בכל מדינות העולם, ואף מנה רשימה מפורטת של זכויות כאלו, ובהן הזכות למזון, הזכות למגורים, הזכות לחינוך והזכות לטיפול רפואי.
החוקר צ'ארלס פרנקל, שנשא בעבר בתפקידים בכירים בממשל האמריקני, מתח בספרו האנגלי "זכויות אדם ומדיניות חוץ" ביקורת קטלנית על הצהרה זו של ואנס. למדינות רבות בעולם אין שום יכולת לספק לתושביהן את כל הטובין הללו, טען פרנקל. הצהרת ואנס יצרה ציפיות שמדינות רבות לא יוכלו להגשים, ושארצות הברית לא יכלה מעולם לקדם. ההצהרה שהתייחסה לכל הטוב הזה כזכות המוקנית לכל אחד, עוררה את הרושם שכל הזכויות-כביכול הללו נמצאות בהישג יד, ושהמחסום היחיד בפני שגשוג כלל עולמי הוא החלטה נקודתית של השליטים להפסיק לפגוע בזכויות אזרחיהם. לצערנו, האמת הייתה ועודנה רחוקה מכך מאוד.
החוקרים עדיין מתווכחים באיזו מידה הייתה גישתו של קרטר אשמה בנפילתו של השאח האיראני ובעליית חומייני. הקטגורים מאשימים את קרטר בהצקה למשטר השאח, שהיה ידידותי לארצות הברית ולישראל. לפי גישתם, לו היה קרטר מתיר לשאח לדכא בכוח את המוסלמים הקיצונים, לא היו חומייני ואנשיו עולים לשלטון. כאשר מזכיר המדינה ואנס תבע מהשאח רפורמות ליברליות, התוצאה הייתה דיקטטורה שיעית. סנגוריו של קרטר דוחים את ההאשמות הללו. נראה שהבוחרים האמריקנים, שהדיחו בזמנו את קרטר אחרי קדנציה אחת, לא התרשמו מדברי הסנגוריה הללו.
לא צריך להיות חסיד קנאי של ריאל-פוליטיק כדי להסתייג ממדיניות חוץ המבוססת על תיאוריות וחלומות. הרב קוק – איש בעל חלומות רבים בתחומים אחרים – ניסח בתמציתיות את הדרישה לזהירות במדיניות החוץ והפנים גם יחד: "סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר, והם אחוזים זה בזה. על כן, אין למהר להתפרץ להרוס סדרי החברה המדינית, גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו" (עין איה שבת יא ע"א). הפגום עדיף על הקטסטרופלי, והקטסטרופה תמיד אורבת בשער.
קרטר הלך לעולמו, אך למרבה הצער גישתו למדיניות החוץ לא נעלמה מן העולם. מדיניות החוץ שהוביל הנשיא אובמה, למשל, מזכירה אותה לא מעט – ואף היא הולידה קטסטרופות, כמו שלטון "האחים המוסלמים" במצרים. העולם הממשי אינו מגיב היטב כאשר מנסים לכפות עליו תיאוריות פרוגרסיביות נאיביות. ג'ימי קרטר מעולם לא למד את השיעור הזה; לא בטוח שהעולם המערבי כולו למד אותו.
