הדברים הקצרים שמסר ניצול בארי אבידע בכר ליגאל מוסקו בחדשות 12 הצליחו לטלטל רבים. ב־7 באוקטובר הסתגר בכר עם משפחתו בממ"ד וניהל קרב מול מחבלי הנוח'בה. אשתו דנה ובנו כרמל בן ה־15 נרצחו לנגד עיניו. בכר איבד רגל, אך הצליח להינצל ולהציל את בתו.
בריאיון למוסקו השבוע אמר: "מזל ש־7 באוקטובר קרה בבארי. אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה. הייתי אומר: מה הם גרים שם? אולי הייתי אומר: מגיע להם. הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם. מזל שזה קרה אצלי בבית, מזל שאת השיעור הזה – ששילמתי עליו הרבה מאוד – למדתי".
בכר אכן איבד כל כך הרבה, אבל לדבריו קיבל משהו יקר. הוא זכה בפיכחון שפתח את ליבו וחיבר אותו למציאות. בכר של 6 באוקטובר היה קהה לסבל ולמוות של המתיישבים ביהודה ושומרון, מתוך אמונה שהם הביאו על עצמם את כל הרע שקורה להם; שהאנטישמיות הרצחנית של שכניהם הפלסטינים הגיונית, ונובעת מההתנהגות של המתנחלים היהודים, מהכפייתיות המשיחית שלהם להיאחזות בקרקע.
הטרגדיה שהביאה אותו לחוש את נחת ידה של שנאה מוסלמית חסרת פשר וגבולות שינתה אותו. בהרף עין הוא הבין שההתיישבות שלו בבארי לא שונה בשום צורה מההתיישבות בגוש עציון בעיני העזתים, ושהרשע שהוא נתקל בו בשל ניסיונו לזרוע, לקצור ולחיות בעוטף עזה לא שונה מהרשע שמבקש לעקור את היהודים ביהודה ושומרון. הוא הבין מול מה הוא ועמו עומדים, ומתוך כך הוא הבין מי הוא ולמי הוא קשור.
לרוב בני האדם אין מידות כשל אבידע בכר. רוב הישראלים אינם עומדים בניסיון או במדרגה שלו, אבל הם שותפים לתובנותיו.
@n12news ״מזל שה-7 באוקטובר קרה בבארי״: אחרי שנים של עליות ומורדות בין קיבוצי העוטף וההתנחלויות, הם נלחמים יחד. #חדשות12 #n12 #ישראלבמלחמה #חרבותברזל ♬ original sound – N12
ב־6 באוקטובר המדינה שלנו הייתה חצויה לשני שבטים פוליטיים, לפי החלוקה שתבע הסוקר ארתור פינקלשטיין בשנות התשעים: יהודים וישראלים. ב־1996 אמר פינקלשטיין לבנימין נתניהו, כשהיה מועמד צעיר לראשות הממשלה, שהדרך לדעת אם אדם משתייך למחנה שלו או למחנה שנגדו היא לשאול אותו שאלה אחת: מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?
לטענתו, היהודים ממוקדים בשימור המורשת והזהות הייחודית של עמנו. הישראלים מעוניינים להשיל מעליהם את העבר כדי להתחבר לעולם ולהתקדם לעתיד. החלוקה הזאת נשענה על תפיסות שונות לגבי אופי העולם, המלחמה והאדם, אבל בעיקר על זהות.
הישראלים חשבו שהיהדות שלהם מובנת מאליה. רובם היו צברים שנולדו במדינה יהודית, וראו במורשת שלהם תופעת לוואי משנית ומקרית, שלא שונה בהרבה מהסלובניות של הסלובנים או מהצרפתיות של הצרפתים. את השנאה היוקדת של האנטישמים הם הסבירו בהתנהלות לא נורמלית של אחיהם היהודים בני השבט היהודי, המתעקשים להילחם על זהות, כבוד וקרקע. הם טעו לחשוב שאם רק נתנהג כמו מדינה נורמלית השנאה תיעלם, וכך נזכה גם אנחנו בנורמליות אירופית קדושה.
בשיחה של ניצול השואה, הסופר והמחזאי אפרים קישון עם ירון לונדון, הסביר לו קישון את הסיבה לאהבתו העזה למדינה: "אני קשור אליה יותר ממך, כי אני מכיר את החלופה. אתה, צבר שכמוך, רק קראת עליה". ב־7 באוקטובר קיבלו הישראלים הצצה רצחנית לחלופה. היא לא דפקה בדלת, אלא פרצה אותה ונכנסה לסלון, ואז טבחה ביהודים ברעבתנות שההיגיון לא יכול להסביר.
בן לילה למדנו פה שיעור בשנאה לא נורמלית. השיעור הזה לימד את הישראלים שהיהדות שלהם אינה ברירת מחדל אלא גורל, ושהמדינה היהודית אינה עוד אפשרות נדל"נית לחופי ים כחול – אלא תנאי הכרחי לשגשוג ולשינוי עצמי.
הגילוי הזה צפוי לשנות את השיח הישראלי, את הפוליטיקה של המדינה ולבסוף את פניה. הוא צפוי לצקת את השבטים היהודי והישראלי לשבט לאומי אחד, המחויב להגנת עמנו, לשימורו ולשגשוגו.
כותרות עיתונים שנכתבות בידי אנשי האתמול, המצטטות פוליטיקאים שעדיין לא הפנימו את השינוי, גורמות לנו לפעמים להתבלבל ולחשוב שחזרנו ל־6 באוקטובר – שהמלחמות וקווי השבר הישנים התעוררו מחדש, ושהשיעור הגדול הזה נשכח.
אלא שבכר לא שכח ולא ישכח, וכמוהו מיליוני ישראלים חסרי עט או משרה רמה, שהתגייסו מאז ושילמו מחיר אדיר כדי להחזיר את המדינה שלהם לפסים. הם לא יחזרו לעשות עוול זה לזה. הם יחזרו לבנות.
רותם סלע הוא מו"ל הוצאת הספרים סלע מאיר
