יום אחד לפני יותר מעשר שנים חזר אבא שלי הביתה מחבר שלו, רועי פורר ז״ל, והביא איתו שני גיליונות של כתב עת חדש שנשא את השם "אדרבה". האות בי"ת שבמילה אדרבה הייתה כתובה הפוך, וכותרת המשנה הכריזה: ירחון עולם התשובה. הגיליונות היו מעוצבים בטוב טעם ובסגנון ייחודי מאוד, והתוכן העשיר הודפס על דפי כרומו צבעוניים. אני אז הייתי בחור ישיבה צעיר בישיבה חרדית ליטאית, אבל הבית שלי היה בית של חוזרים בתשובה, שונה מאוד מהישיבה. בימים ההם הייתי ממש בשלבים הראשונים של החיפוש אחר הזהות האישית שלי. הייתי שואל את עצמי אז הרבה שאלות, מה אני יותר – בחור ישיבה או בן להורים שלי? האם אני יכול לסנכרן את המנטליות של הבית שלי עם המנטליות של הישיבה בהרמוניה מושלמת? מה משמעות השינוי שהמשפחה שלי עברה מאז שנולדתי ועד היום בשבילי?
בישיבה שלמדתי בה כמעט שלא היו עוד בנים לחוזרים בתשובה, לא מצאתי דומים לי במרחב החברתי, וחיפשתי באובססיביות עוגני זהות להיאחז בהם. לא סתם אומרים שאדם הוא תבנית נוף מולדתו. הרבה פעמים בחיים הבנתי, בעיקר בגיל הנעורים – שזיכרונות הילדות שלי, שהשם שלי, שהלבוש של ההורים שלי, שהסיפור שלהם, שהמוזיקה שגדלתי עליה כשהייתי ילד, שהמשפחה המורחבת – כל אלה נצחיים. אי אפשר למחוק אותם או להתעלם מהם או לדחוק אותם לטובת שם אחר או סיפור אחר, או מוזיקה אחרת או ריח אחר או קול אחר או שפה אחרת או סלנג אחר. פשוט אי אפשר. אולי אפשר לעשות מאמץ ולנסות להיות גם וגם, אבל המאמץ הזה קשה מאוד, ובגיל 16 הוא גם יכול לגבות מחירים.
ובאותו יום כשאבא שלי הביא את הגיליונות של אדרבה, אני שקעתי בספה וקראתי אותם מכריכה לכריכה בין לילה. קשה לתאר, אבל יש רגעים כאלה בחיים שאתה מבין שהבנת משהו מהותי ועמוק מאוד על עצמך. ואני באותו לילה בזכות הקריאה באדרבה, הבנתי שלמרות הכול, יש לי זהות בעולם. שאני לא חרדי ולא דתי לאומי ולא חילוני ולא ש"סניק ולא משתכנז. אני בן להורים חוזרים בתשובה. ככה פשוט. זו הזהות שלי. זה מי שאני. ויש לי הרבה מה להגיד על זה.
עוד באותו ערב שלחתי מייל לעורך עירא דיין. כתבתי לו: שלום עירא, נעים מאוד. קוראים לי עדן אביטבול, ואני בחור מישיבה ליטאית בירושלים. ההורים שלי חוזרים בתשובה ואני ממש אשמח לכתוב באדרבה טור קבוע על החוויות שלי כדור שני לחוזרים בתשובה. תודה רבה מראש. כבר ביום למחרת כתב לי עירא בחזרה ארבע מילים: צדיק, ברור. שלח טור. וככה, במשך שנתיים כתבתי טור חודשי באדרבה תחת השם עדן חיים (שזה השם השני שלי), ותחת תמונה מטושטשת כדי שבישיבה לא יגלו חלילה.
קיבלתי הרבה תגובות על הטור שלי, אפילו כמה הצעות שידוך אף שהייתי רק בן 18. הרבה בנים ובנות, דור שני לחוזרים בתשובה, כתבו לי, וזה ריגש אותי מאוד ומילא אותי בתחושת שליחות. אפשר לומר שהכתיבה באדרבה הייתה בשבילי משנת חיים. גם עצם מעשה הכתיבה היה לי תרפויטי, וגם הבנתי משהו על הייעוד שלי בעולם, והכרתי אנשים שאפשר לדבר איתם על זה. אחד מהם היה אלי שיפמן. שהיה חבר מערכת באדרבה וגם כתב על מוזיקה. שיפמן ואני התיידדנו והתכתבנו במייל על נושאים ברומו של עולם התשובה. בזכותו ראיתי בפעם ראשונה את אביתר בנאי בבארבי, ואת הביצוע ל״תתחנני אליי״ מאותה הופעה אני זוכר עד היום.
באותו לילה בזכות הקריאה באדרבה, הבנתי שלמרות הכול, יש לי זהות בעולם. שאני לא חרדי ולא דתי לאומי ולא חילוני ולא ש"סניק ולא משתכנז. אני בן להורים חוזרים בתשובה. זו הזהות שלי
ופעם אחת בחודש אלול הזמין אותי שיפמן למופע השקה של אלבום חדש של אמן חדש – אליעזר בוצר. בקהל היו עשרות גברים בכיפות גדולות וחולצות בחוץ, ועשרות נשים במטפחות צבעוניות. אצל כולם כמעט בלי יוצא מן הכלל היה איזה זיק בעיניים, איזה ניצוץ, איזו אחיזה של הבירה או של הסיגריה, ניחוח חמקמק שהזכיר לי את הבית שלי. את ההורים שלי, את החברים שלהם. בעלי תשובה – אני מזהה מקילומטר. ובוצר עלה להופיע ולערב אחד כל מי שבא לראות אותו הרגיש מחובר לתדר הזה. התדר של החוזרים בתשובה. תדר רוחני של אמת גדולה בוערת מבפנים, תדר תלוש בקצוות, אבוד אבל לא מתפשר. וזה הזיכרון המיוחד שלי מאליעזר בוצר שהלך לעולמו במפתיע בסוף השבוע שעבר. אחרי ההופעה הבאתי לחבר׳ה בישיבה את האלבום שלו ״הפרעות. קשב. ריכוז.״, ולמשך תקופה הוא התנגן אצלנו בריפיט והיה לנו לפסקול של כנות ואמונה. ויהיה הזיכרון הזה לעילוי נשמתו הגדולה.
