עמוס עוז כתב שכל פתיחת סיפור היא התקשרות חוזית בין הכותב ובין הקורא; יש בהם חוזים סודיים, שבהם הכותב והקורא מחליפים קריצת עין משועשעת, ויש גם חוזים שקריים. החוזה שנחתם בפתח ספרו החדש של אהוד בנאי, הוא חוזה של כותב שפיו וליבו שווים. הוא מתחיל כבר בבחירת שמו של הספר, ובאיור הצבעוני־נאיבי שעל הכריכה. זהו חוזה המבטיח לקורא שמדובר בספר לא מחייב ולא יומרני, קובץ סיפורים ופרגמנטים שכתב אהוד בנאי ברגעי שוטטות, בטיולים בעולם ובמפגשים עם אנשים. דווקא העמדה הלא מחייבת הזאת של מְספר הנע בדרכים, ששיטוטו האקראי דומה לשרבוט עט על פנקס – הופכת את בנאי למספר משוחרר, חופשי ומחויך, והספר נקרא כיצירה רעננה ומלאת טעם, כמו צרור של בצלים ירוקים.
פרק שלם מוקדש לתיאור מסעותיו של בנאי. הוא מתאר את לונדון, את מנהטן ואת ורנסי, ומצליח לשמור על תיאור לא שיפוטי של מי שמשתאה מהמראות הזרים. הוא נשאר צנוע ואינו מתחבא מאחורי התדמית הזוהרת של הזמר המפורסם. התרשמותו אינה התרשמות שבעה ושטחית של בורגני שנפעם מהתרבות השונה או מהנוף עוצר הנשימה.
בפרק ששמו "מפגשים" משלב בנאי סיפורים מזמנים שונים על מפגשים מעברו, החל מילדותו בשכונת הג'ורה, דרך תקופתו כמוזיקאי צעיר שחולם להוציא אלבום ומתפרנס מעבודות זמניות, ועד הפיכתו למוזיקאי אהוב ואהוד, כשמו. אף על פי שהפך לאחד המוזיקאים המשפיעים בישראל, לאורך השנים עמדתו נותרה טרייה כשל תרמילאי צעיר וסקרן שמבין שבכל זולת שיפגוש, ימצא את עצמו.
באחד הרגעים היפים בספר משתף בנאי את חוויותיו כמטייל יהודי ומונה את המקומות שבהם התפלל תפילת מנחה בתנאי שטח מאתגרים, התאמץ לעמוד לכיוון מזרח ולהתכופף ארבע כריעות: "אז הנה בקצרה, לכל צורך שהוא, רשימה קצרה וחלקית של מקומות שבהם יצא לי להתפלל מנחה, וזאת כמובן כשלא היה בית כנסת בסביבה, כי תמיד עדיף להתפלל במניין של עשרה: על מגוון רחב של כבישי הארץ, בדרכי להופעה, בתחנות דלק, בחורשות, או באיזה שדה בצד הכביש. אתמול, בקומה החמישית של כלבו ג'ון לואיס במרכז לונדון, ברכבת המהירה בין אמסטרדם לפריז… בשמורת הטבע נחל דן. בוואדי של ראש פינה. במסדרון של בית חולים במרסיי, ליד חדרו של ז'ן ז'ק גולדברג ז"ל. ברחוב בוורנסי, הודו. בשדה התעופה בבומביי/ במגרש חניה בלוס־אנג'לס/ בסמטה צדדית בבודפשט/ עלי גבעה שם בגליל/ עלי עוד גבעה שם בגליל/ במכתש רמון…".
מסורת בית אבא ואפלפלד
בנאי הוא כידוע בן למשפחה שרבים מבניה ובנותיה הם אמנים מפורסמים בתחומי המוזיקה, הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה, אך הוא לא מתהדר בנוצות ייחוסו. המקום היחידי שבו הוא מתייחס לכך הוא סיפור שובה לב שבו הוא מתאר כיצד אביו יעקב – שהיה שחקן ומורה לתנ"ך – המליץ עליו כשחקן בסרט "סיניה". בנאי בן השמונה שיחק בסרט את עזיז הילד הבדואי, ובמשך שישה שבועות השתתף בימי הצילום בנגב. החוויה הזאת נשארה חרוטה בליבו, ובאירוניה עצמית הוא מסכם כך את חווייתו כשחקן: "הקריירה הקולנועית שלי לא התקדמה מאז. נשארתי לגור ברמת גן, לא רחוק מרמת יצחק. בתי הקולנוע גל אור ולילי כבר לא קיימים. אבל הילד הבדואי עזיז עדיין הולך איתי".
בנאי מרחיב על פגישות עם כמה אושיות תרבות ישראליות, בהם פנחס שדה ואהרן אפלפלד. החברות עם אפלפלד נבטה בעקבות ספרו "חיים שלמים", שזימן שיח בין שני היוצרים. אפלפלד מספר בו על נערה יהודייה למחצה שגדלה בבית נוצרי במזרח אירופה, ורק עם עליית הנאצים לשלטון גילתה שהיא יהודייה. בבית מחסה לפליטים לאחר המלחמה היא למדה זמירות יהודיות עתיקות שנדמו לה כחדשות. ההתפעמות הזאת מול ניגון שנדמה כחדש אך למעשה מפעם בעורקיך מימים ימימה, החזירה את בנאי לאלבומו "שיר חדש" (שגם הוא מבוסס על זמירות ולא על שירים חדשים).
בשיחה בין בנאי לאפלפלד המתוארת בספר עולה כאב הנתק מהמקורות שחשו שניהם, והטעויות שנעשו בקליטתם של העולים בישראל. בנאי סיפר לאפלפלד על העוול הגדול שעשו לבני עדות המזרח, שעלו ארצה עם אמונה תמימה במסורת אבותיהם, ואז גרמו להם להבין שמנהגי המסורת שלהם הם סרח עודף. בנאי מצטט בספר את אפלפלד שאמר לו: "במחשבתי וגם בדברים שאני כותב אני חוזר אל בית הסבא והסבתא שלי בהרי הקרפטים, כמו שאתה חוזר לרחוב האגס 1. ובעצם אנחנו לא חוזרים, אנחנו נמצאים שם כל הזמן". בנאי מזכיר את עצתו של אפלפלד להיצמד לתודעה של הילד המשתאה, עצה מצוינת עבור כל כותב: "בלי המבט הראשוני הזה של הילד אתה מאבד את ההשתאות, את המגע המסתורי ואז אין יצירה אמיתית".
בנאי הוא מספר סיפורים טבעי ומוכשר שיודע לספר סיפור בעל פה ובכתב, ויודע לבנות מתח שנפרע בסיום הסיפור. הספר אינו מיועד רק לאוהבי אהוד בנאי, אך מעריציו ימצאו בו ערך מוסף משום ששורות משיריו משובצות בקטעי הפרוזה, ובכך בנאי משתמש בתחבולותיו כפזמונאי. מושג מוכר במוזיקה הוא כתיבת שורות ההוק (שורות הוק הן קונספט נושאי במוזיקה, רגע מלודי חוזר שאופייני למוזיקה פופולרית) שהופכות את השיר לקליט. בנאי שוזר שורות הוק מוכרות וזורק אותנו לא רק לצלילים המוכרים אלא גם לרוח השיר ולקונוטציה שלו. כך, למשל, משפט הפתיחה של הספר, "בחלומי מצאתי את עצמי במכונית נוסעת בשעת לילה", מחזיר אותנו לשיר הידוע של בנאי "זמנך עבר", ובמיוחד לשורותיו המוכרות, "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון ולא הכנתי שיעורים".
אותה תחבולה עושה בנאי כשהוא משבץ בסיפוריו את שורות השיר "מובטל מעבודה ואהבה" ו"ניפגש באופק אחר". מעניין לגלות כיצד שורות משיריו של בנאי חלחלו לעומק התרבות הישראלית והפכו לביטויים שגורים, ביטויים שמצליחים לגרום לקהלים שלמים להבין הקשר תרבותי רחב מתוך צמד מילים בודדות.
מפני מה מזהירה האדמה
רבים מספרי המקור שראו אור לאחרונה מתייחסים באופן ישיר או עקיף לטבח שבעה באוקטובר. איני מתכוונת לספרי עדות של ניצולים או לוחמים, אלא לספרים שעוסקים בנושאים אחרים ובכל זאת מספקים מעין צידוק להוציא לאור את הספר דווקא עכשיו. הסגנון הקליל של "בצלים ירוקים" מתאים מאוד להסחת הדעת הכללית הדרושה לפעמים בזמן מלחמה, ובעיניי זו הצדקה מספיקה לפרסומו כעת. אולם בכל זאת גם הוא מצויד בתוספת רלוונטית: בספר מתואר סיפור היכרותו של בנאי עם אביב אצילי, שנרצח ב־7 באוקטובר. אצילי היה מנהל המסגרייה בקיבוץ ניר־עוז. הוא ואשתו ליאת הוגדרו נעדרים לאחר הטבח. ליאת שוחררה מהשבי בפעימה השישית להחזרת החטופים, בנובמבר 2023. למחרת שובה הגיעה הבשורה הקשה על כך שאביב נרצח כבר ב־7 באוקטובר. בנאי, שהכיר באופן אישי את אצילי, משתף את קוראיו בתקוותו שנכזבה לפגוש אותו שוב: "היום אני יודע שהמסע עם אביב יתקיים רק באופק אחר, במציאות חלומית, מעבר לזמן".
התייחסותו של בנאי לטבח היא עמוקה ולא שגרתית. נראה שהוא מתעקש למצוא משמעות בכאוס. הוא מכוון את הקשבתו למה שהוא מכנה "נשמת ארץ ישראל", ובלי ליפול לקלישאות מבקש לדעת מה אפשר ללמוד מהטבח הנורא שעברנו: "האדמה היא גוף. ובתוכה נסתרת הנשמה. שימו לב אל הנשמה. שלא תהיה שממה. התורה מספרת לנו שיש לאדמת ארץ ישראל תודעה. גילוי טפח מנשמת האדמה חיוני כרגע מאוד. יש דחיפות בדבר עכשיו, להבין מה היא אומרת לי, נשמת ארץ התנ"ך, ארץ הקודש, ארץ שהיא עכשיו שטח אש אחד גדול. מה היא מבקשת. מפני מה היא מזהירה".
בנאי מתריע מפני מכשולים פוליטיים, כנהג ותיק המאגף תקלות בכבישים ומקפיד לחמוק מהמהמורות הפוליטיות שהמציאות הישראלית מציבה כל הזמן לפתחו. הוא מספר על התקלות הללו מבלי לנקוט עמדה מפורשת לגביהן. כך למשל, הוא מספר על ידידותו הקרובה עם הרב מנחם פרומן ומתאר עד כמה אהב הרב פרומן את ההופעות של "ג'יש", הלהקה היהודית־ערבית שבנאי חבר בה. שבועיים אחרי מותו של פרומן הופיעה להקתו המעורבת של בנאי בפסטיבל מקומי ברובע היהודי בעיר העתיקה. הקהל קיבל את הלהקה באהדה ובכבוד, אך ראש ועד הרובע כעס עליו ושאל למה הביא ערבים לרובע היהודי. בנאי ענה לו שאם יהודי שגר בשכנות לערבי לא מוכן לשמוע מוזיקה בערבית, אז אנחנו בצרות גדולות.
עוד תקרית שמתאר בנאי קשורה להופעתו בסוסיא, ובכלל בשאלת הופעותיו מעבר לקו הירוק. בנאי מספר על הופעה שביטל בסוסיא בשל איומים ביטחוניים. הביטול הדליק חבית נפץ וגינויים קיצוניים, מימין ומשמאל. אף על פי שבנאי היה יכול לגנות את האלימות המתפרצת ואת השנאה המתלקחת, הוא מסתפק בדיווח מפוכח, מדוכדך וחמוץ, ומקפיד להישאר ממלכתי: "עדיין את אחיי אנוכי מבקש".
לסופר היהודי האמריקני שֶל סילברסטיין יש שיר ששמו "ליפול למעלה", ובו מתואר ילד שנופל באופן הפוך לכוח הכבידה. "נתקלתי בשרוך / ונפלתי למעלה – למעלה אל עבר גגות הבתים / למעלה אל עבר צמרות העצים…". תחושה דומה הרגשתי עם קריאתו של הספר הזה. כמו צניחה חופשית ובלתי צפויה בכיוון ההפוך למקובל. המסע של בנאי בספר חשוב לא פחות מההגעה ליעד. המסע היהודי שלו נשאר אותנטי ולא נגרר לאמירות רוחניקיות נדושות, והפרוזה הלירית שלו צלולה כמו צניחה באוויר החופשי.
