הסיפור על החייל היפני שנשאר להילחם ביערות יפן כשלושים שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה נעשה למשל קיומי מוכר. סיפור אמיתי שהיה לאגדה תמהונית, משל קפקאי בשר ודם. הירו אונודה הוצב בשנת 1944 באי לובאנג שבפיליפינים, והופקד על לוחמת גרילה באויב עד לחזרת הצבא הקיסרי. הוא נצטווה לפעול מתוך הג'ונגל ולנהל מלחמת התשה באויבים המקומיים. איסור אחד הוטל עליו: לאבד את עצמו לדעת, כמנהג לוחמים יפניים הניצבים בפני תבוסה. עליו לשמור על העמדה בכל כוחו, נאמר לו, ואם ייפול בידי האויב – משימתו היא להציף אותו בידיעות כוזבות.
בשנת 1977 פגש במאי הקולנוע הגרמני ורנר הרצוג את אונודה. הוא הגיע ליפן כדי לביים הפקת אופרה מקומית, ובאחד הערבים התבשר לו כי הוא מוזמן לפגוש את הקיסר היפני. תגובתו הדהימה את הסובבים: "למען השם, אין לי מושג בכלל מה אוכל לומר לקיסר, אלה יהיו רק חילופים ריקים מתוכן של גינוני סרק", אמר הרצוג. למרות הסירוב שנגד את כל כללי הנימוס היפניים, קיבל הרצוג הצעה חלופית. כשנשאל את מי כן ירצה לפגוש, השיב בביטחון "את אונודה", אותו קצין מודיעין יפני מסור.
משל קפקאי
"דמדומי העולם" מגולל את תקופת חייו של אונודה בשטח כאילו היה דמות ספרותית. הרצוג חודר אל תודעתו של החייל היפני ומציע לקוראים את הלכי נפשו המדומיינים. זוהי כתיבה מוקומנטרית, כזו המתארת סיפור אמיתי אך נטועה עמוק במרחבי הבדיון, ומייצרת גיבור ספרותי של ממש. הרצוג פגש את אונודה, שוחח איתו ארוכות ושמע על שהותו בשטח, אך התיאורים של עולמו הפנימי ומעשים קטנים של יום־יום בשטח הם פרי דמיונו של הכותב.
הרצוג עושה זאת בצורה מלאת חיים. הוא מצייר את דמותו של אונודה מבפנים, לא כסך של פעולות אלא כדמות מלאת עולם פנימי, עגולה ונוגעת ללב בדרכה הייחודית. עוד לפני שהוא מתחיל, הרצוג מבהיר: "רבים מהפרטים נכונים, רבים אינם. מבחינת המחבר, הדבר העיקרי היה משהו אחר, משהו מהותי שהוא דימה שזיהה בפגישתו עם גיבור הסיפור הזה". הרצוג לא מסביר לנו מהו אותו משהו מהותי שזיהה. אולי זו נפשו הדרוכה היטב של אונודה, דבקותו במשימה, או התחושה הברורה שגורל מדינתו נתון בידיו.
נדמה כי בכוונה הרצוג לא נותן שם לאותו משהו מהותי, שהרי שום דבר לא מונע ממנו לכתוב מהו הגרעין הפנימי שהניע את כתיבתו. נראה שיש כאן משהו עקרוני, חיבור לתחושה הכללית שעולה מקריאת הסיפור ומאפיינת אותו – סיפור על אדם שחייו הוקדשו למטרה חסרת ערך, טעות היסטורית שבוצעה במלוא הרצינות ונטולת כל חרטה. המפגש עם נפש החייל הנחוש, כשהמטרה שלמענה הוא חי מזמן אינה קיימת, מחוללת את אותו משל קפקאי.
קפקא, כפי שנכתב רבות, מייצר בכתיבתו משלים ללא נמשלים. העולמות הקפקאיים מציירים התרחשויות שמבטאות עקרונות יסוד על מהות האדם, תכליתו ויכולותיו. אך בניגוד למשלים הרגילים, שמביאים אותנו בסופם אל טענה מוסרית עקרונית, אצל קפקא המשלים נותרים לא מפוענחים. ברור לנו שהם ממשילים משהו, אך לא ברור מה. תפקידם לבטא את חוסר התכלית של החיים, את היעדר הפשר וההיגיון, את העובדה המהותית שאיננו יכולים לתפוס משהו באמת. ב"דמדומי העולם", דמותו של אונודה מייצרת את אותו אפקט: אדם המקדיש את חייו למטרה שאינה קיימת ומאמין בכך בלב שלם. היש משל קפקאי טוב מזה?
חיים ששווה לחיות
דמותו של אונודה מתגלה לקורא לראשונה ברגע שבו החייל היפני מגלה שהמלחמה נגמרה, אי־אז בשנת 1974. סטודנט תייר מגיע לג'ונגל הפיליפיני כדי לפגוש באונודה, כאשר יעדו הבא הוא דמות מיתולוגית אחרת – היֵטי מהרי ההימלאיה. הסטודנט מגלה לאונודה שהמלחמה הסתיימה לפני 29 שנים, וכמובן מואשם על ידי היפני שהוא סוכן אמריקאי. הסטודנט פורס בפניו את כל השתלשלות המאורעות ההיסטורית, כולל ניסיון להסביר לו מהי פצצת אטום ולתאר את הפגיעה ביפן. משם והלאה מספר הרצוג את סיפורו של אונודה בשטח, החל משליחתו למשימה, פיקודו על שלושה חיילים שחברו אליו ומותם בקרבות, ורמזים שונים על תום המלחמה שהגיעו אליהם. רגעים קטנים של צעידה בג'ונגל, תכנון תחבולות, פציעות, פגיעות, מארבים ואחוות לוחמים אבודים.
"דמדומי העולם" מציג את חייו של אונודה כחלום אחד מתמשך. מרגע היכרותנו עם החייל היפני ועד הסוף, דימוי החלום שוזר את כל מהלך חייו. "יכול להיות שאני רק חולם את המלחמה הזאת", הוא תוהה אחרי עשור בשטח. "האם יכול להיות שאני שוכב פצוע בבית חולים שדה ובסוף אתעורר מתרדמת אחרי שנים ומישהו יגיד לי שזה היה רק חלום? האם היער הזה הוא חלום, הגשם, הכול?". המלחמה של אונודה עשויה מ"המיזוג המדומיין בין אין ובין חלום", מציאות ממשית שנעקרה מרצף הזמנים ונעתקה למרחב מדומיין. ואולי עבור הרצוג זהו הנמשל, המלחמה כשדה מדומיין של תחמושת ואבק שריפה.
ספרו של הרצוג מראה כיצד אפשר להפוך חיים לספרות, וכיצד חיים יכולים להפוך לדמיון מוחלט. על אף הסיפור התמוה, הרצוג לא מזלזל בגיבורו לרגע, ואף מביט בו במעין הערצה כמי שחי חיים של ממש. הוא כמו אומר, החיים הם לא מה שאנחנו חושבים שהם אלא מה שאנחנו עושים מהם, מה שאנחנו חיים למענו. נראה שבעבור הרצוג, אונודה הגשים את ייעודו. "הוא יודע אז שהמקום שהוא נמצא בו, שם הוא". זהו משל קפקאי, אך כזה שהאדם אינו מובס ומושפל בו, על אף מה שמראים הנתונים. האדם יכול לשגות באשליות, להקדיש את חייו לדמיונות, אך לבחור לחיות באמת. אחרי ככלות הכול, אלה חיים ששווה לחיות עבורם.
