בשנים האחרונות משמיעים לנו דוברי הימין, גם הימין הדתי, זמירות חדשות: הטיעון שלהם כבר לא מתבסס בהכרח על תחושת הצדק שבעמדה הישראלית, אלא ההפך – על ההכרה שבעולמנו האכזר הצדק הוא לא מה שקובע אלא האינטרסים ומידת הכוח לממש אותם. כל דאלים גבר. או בניסוחו הציורי של סולימן דמירל, שכיהן בימים טובים יותר כראש ממשלת טורקיה: "במזרח התיכון או שאתה הטבח, או שאתה חלק מהתפריט".
הגישה הזו מכונה במדע המדינה "פוליטיקה ריאליסטית", כדי להנגיד בינה ובין "פוליטיקה אידיאליסטית", שאכן מבוססת על בקשת הצדק. בלי להתכחש למידת הצדק העובדתי שבגישה הזו כתיאור ריאלי של המציאות האנושית, קצת קשה לקבל את הפיכתה לאידיאל בפני עצמו: ברומא חייבים להתנהג כרומאי, ובפוליטיקה העולמית אין מה לחפש אחר צדק.
והנה, מגיע המשבר הנוכחי עם רוסיה ומזכיר, כפי שהזכירו למעשה הרבה משברים לפניו, שהפוליטיקה הריאליסטית אינה בהכרח הדבר החיובי ביותר לישראל. ראשית, לישראל אולי נוח לנצל את הפוליטיקה הריאליסטית כשהיא מתמודדת מול יריב חלש בהרבה כמו הפלסטינים, אבל היא הופכת לבעייתית מאוד כשהיריב הוא מעצמה כמו רוסיה. פתאום גם אנשי ימין ריאליסטים מאוד מבינים את מגבלות הכוח, ומצניעים את הטון המתלהם שהם אוהבים להלהיב בו את בוחריהם. אגב, מה שהפוליטיקאים הימנים מבינים, לא בהכרח מבינים בעלי הטורים מימין. אחד מהם, דווקא מהיותר אינטלגנטים, סיים בימים האחרונים מאמר שכתב על המשבר בהצעה ידידותית לרוסים: אם המצב לא נראה לכם, אתם מוזמנים להסתלק מהאזור.
מה שחבל הוא שההכרה במגבלות הכוח אינה רווחת גם בימים כתיקונם, וגם ביחס לכלל הסכסוך הישראלי־פלסטיני. שהרי לאמיתו של דבר, הסכסוך הזה אינו רק בינינו ובינם, שם יחסי הכוחות ברורים לטובתנו, אלא הוא בינינו לכלל העולם הערבי, ולמעשה מול רוב הקהילה הבינלאומית, המעוניינת בחלוקת הארץ בדרך כלשהי כדי ליישב את הסכסוך.
זה לא אומר שישראל צריכה לוותר על אינטרסים ביטחוניים חיוניים מול הלחץ הזה, שהרי בעולמנו האכזר איש גם לא יבוא לעזרתנו אם ההסדר ייכשל ונותקף בפתאומיות. אבל זה אומר שרק הטיעון הביטחוני יכול להיות תקף בזירה הבינלאומית, ואין לישראל מנדט לטעון שמוצדק למנוע זכויות אזרח ממיליוני פלשתינים, ובכך גם לייצר מוקד משמעותי – בהחלט לא יחידי, וגם לא בהכרח מרכזי – של מתח במזרח התיכון, רק כדי לממש את מלוא זכותנו ההיסטורית על הארץ. ממילא פירוש הדבר שהעמדה היונית לא נובעת אך ורק מהזדהות עיוורת עם המסכנות הפלסטינית, אלא אולי גם ממחשבה מפוכחת על האינטרס הישראלי.
שנית, בפוליטיקה הריאלית נמצאת גם ההכרה המוצדקת שהזהות הלאומית היא מרכיב חשוב בזהות האנושית. לפיכך, הרעיון הג'ון־לנוני על עולם נטול עמים ואבחנות תרבותיות אינו בעייתי רק ברמה העקרונית, לפחות מבחינת העושר התרבותי, אלא בעיקר לא ריאלי. אנחנו מתלהבים, במידה רבה של צדק, מכך שדונלד טראמפ הדגיש בנאומו השבוע באו"ם את חשיבות הלאומיות והפטריוטיות, אבל נוטים לשכוח את הצד השני של המטבע: אותה לאומיות פטריוטית אומרת גם שטראמפ כנראה לא ירצה לשלם מחיר אנושי וכלכלי לטובת מלחמה ב"כוחות הרשע" במזרח התיכון, ויעדיף התמקדות באינטרס האמריקני הישיר – מה שטוב לבוחריו. בהקשר הזה, דווקא לתפיסה המעמידה לנגד עיניה אחריות גלובלית יכול להיות יתרון במאבק ארוך הטווח מול האיראנים ושאר כוחות דיקטטוריים.
שלישית, התפיסה הריאליסטית במהותה עלולה להיות מסוכנת לישראל. שהרי ההיגיון הריאליסטי, שהנחה ערב הקמת המדינה את משרדי החוץ במערב, אומר שכדאי יותר להשקיע בעולם הערבי, עתיר משאבי האנרגיה וההון, מאשר במדינה קטנה ומבודדת, גם אם הפכה בשנים האחרונות למעצמת סטרטאפ. הברית שלנו עם ארה"ב אמנם נשענה במשך שנים רבות גם על קרבת אינטרסים – ישראל כמעוז מערבי מול הדומיננטיות הסובייטית באזור בימי המלחמה הקרה – אבל האינטרסים עלולים להשתנות, ועל כן יש ערך רב בכך שהברית תהיה מבוססת גם על קרבה רעיונית; על שותפות בתפיסת הדמוקרטיה, החופש והסובלנות. דווקא במונחיה של תפיסה ריאליסטית, יש ערך בטיפוח פוליטיקה אידיאליסטית המבטאת קרבה רעיונית בין העולם המערבי ובין ישראל.
אין פירוש הדבר שישראל צריכה לזנוח לגמרי את השיקולים הריאליים, ולדבוק בתפיסה נאיבית של עולם שרק כוונות טובות מניעות את מהלכיו. הדבר הנכון הוא שאי אפשר לקדש אף תפיסה באופן מוחלט, אלא לפעול לפי הנסיבות, ברוחו של קהלת: עת ריאליה ועת אידיאלים; עת לאומיות ועת גלובליזציה; עת להפעיל כוח ועת להכיר במגבלותיו.
