התקופה בה אנו חיים כרגע הנה ייחודית, יש המכנים אותה תנכ"ית. לצד הכישלונות הקטסטרופליים אנחנו רואים את צה"ל – מגן ישראל הצבא של כולנו צבא העם – בתפארתו, קם משברו, מפתיע, יוזם ומכריע. באותה השעה בדיוק לא רחוק מכאן מקדמת המערכת הפוליטית תוכנית להכשרתו של חוק הפטור וההשתמטות מגיוס אחינו החרדים.
חוק הגיוס המתגבש מאפשר הלכה למעשה הנצחת המצב הקיים – העברת התקציבים והמשך השתמטותה של אוכלוסייה שלמה וכל זאת בזמן מלחמה קשה שיש המכנים אותה מלחמת הקוממיות של דורנו. אין פה עניין של צדקנות וגם לא עניין של מכסות, כסף או תגמולים. יש כאן סוגיות עמוקות המשליכות באופן ישיר על הסולידריות החברתית ועל החוסן והלכידות של העם היושב בציון.
הצורך המיידי עליו מעיד הצבא הוא תוספת של כ-10,000 חיילים לוחמים בטווח הזמן המיידי כדי לעמוד באתגרים ובמשימות המוטלות עליו, בעיקר על מנת למלא את השורות של מאות מהחברים שהלכו ואינם עוד ועוד אלפי גיבורים שנפצעו. אם כן, כיצד צה"ל מסכים לתת ידו להשתמטות ממוסדת ולהסכים על קומבינה פוליטית הרסנית המרסקת הלכה למעשה את צבא העם?
במחזור הגיוס האחרון, אחרי שליחת אלפי צווי הגיוס, התייצבו בבקו"ם פחות מ-300 מלש"בים, מתוכם גויסו פחות מ-50 ואיש מהם לא שובץ ללחימה. ברור לכל בר דעת כי החרדים לא מתכננים להתייצב בשערי הבקו"ם במתכונת הנוכחית, לא משנה אם המכסה תעמוד על 3000 מגויסים בשנה הראשונה או 7000 מגויסים בשנה החמישית. כל רצונם הוא להעביר חוק שיאפשר את המשך המציאות הקיימת בה אין סיכוי להחלת חוק גיוס חובה על אותם אלו אשר עומדים בקריטריונים ונדרשים לנו מאוד בחזית.
ההשלכה העקיפה של המהלך הזה הינה הרסנית ותשפיע בצורה דרמטית על החברה הישראלית ועל מודל צבא העם. באופן הישיר היא גוזרת על הפרט, עלינו ציבור הנושאים בנטל, הארכת השרות הסדיר ל-36 חודשים, למעלה מ-80 ימי מילואים לכול משרת וכמו כן הארכת הפטור משרות מילואים לגיל 48. המעשה הציני בו תופרים עלה תאנה בדמות "צרכי הצבא" ומתייצבים על מכסה לא רלוונטית של 3,000 הוא נוראי ומחייב אותנו לתמוך ולחזק את מפקדי צה"ל לא לתת ידם להכשרת ההשתמטות על גבם השבור של החיילים הגיבורים.
בצה"ל בו אני גדלתי אין לא יכול יש לא רוצה. צה"ל נדרש לומר כי יוכל ויצליח לגייס כל מועמד לשרות ביטחון אשר יבוא בשעריו וזאת בטווח הזמן המיידי. את המאבק הפוליטי המורכב והמסובך יבצעו נבחרי הציבור הנכבדים בזירה הפוליטית ובבית הנבחרים, אך אסור שצה"ל יהווה מחסה לאי מוסריותו, ערכיותו וחוקיותו של החוק המתהווה.
ערב הכרזת העצמאות סבי וסבתי, ממקימי קיבוץ עין צורים, נפלו בשבי הירדני והלכו בדרך חברון, על הכרזת העצמאות הם שמעו כלואים וגאים במשטרת חברון. בעיני דוד בן גוריון גבורתם של מגני הגוש והקרבתם היו גורם מרכזי בהצלחת מדינת ישראל להחזיק בירושלים בשלב הקריטי של המלחמה. בדבריו אף הכריז ברוב עם והדר כי "אם יש לנו היום ירושלים יהודית – הרי זה קודם כול בזכות הגבורה של גוש עציון".
הם לא הפסיקו לחלום לרגע על מדינה חזקה ובטוחה, שילוב של תורה, עבודה ונשיאה בנטל ונטעו אוהלם אחר השחרור מהשבי בבקעת שפיר. סבתי האהובה טובה נפטרה בגיל 94 בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל". כל כך עצוב לי שהמראות שליוו את סבתי בימיה האחרונים היו מראות קשים שהזכירו לה את מוראות הקרב בגוש, מציאות של חידלון וחוסר ביטחון, של נשים וגברים נופלים בשבי החמאס.
אני לא מסוגל לתאר את החרדה שליוותה אותה בימיה האחרונים לנכדים, לגיסים ולנינים שלחמו בחזית. סבא וסבתא חלמו והגשימו. עם מותה של סבתי נס הקוממיות עובר באופן ישיר אלינו. האם נסכים לכך שאחינו ישתמטו? האם ניתן יד לעוול בו רק מעטים יוסיפו לשאת בנטל הכבד? הצטרפו אלינו לפורום לוחמות ולוחמי חרבות ברזל – לא נותנים ידינו במעל ושומרים על צבא העם ועל המדינה האהובה שלנו.
אל"מ במיל' חנוך דאובה הינו יו"ר פורום לוחמי ולוחמות חרבות ברזל, השתתף בקרבות ב-7 באוקטובר בעוטף ולחם תחת גדוד 77. לאחר מכן החליף את מג"ד 53 שנפל בקרבות, בעל עיטור העוז ממלחמת לבנון השנייה
