לא הדרגנועים הכחולים ולא חלל הקובייה הענק, ואפילו לא הרכבת: מה שבאמת מזכיר שיש כאן אירוע חו"לי הוא הריח. בעומק 80 מטרים מתחת לבנייני האומה אפשר להריח ריח מוכר של רכבת תחתית מניו־יורק ומלונדון.
בעיתונים כתבו בלעג שמדובר רק בחצי קו ובפתיחה לצורכי בחירות, אבל רכבות לא קוראות עיתונים. ביומה הראשון הרכבת שעטה במורדות מירושלים, בין הרים ובין גשרים, במהירות שגורמת לחץ באוזניים. כשהגיחה מהמנהרה כעבור 11 דקות, באיזור לטרון, היא עקפה בקלילות את המכוניות בכביש המהיר המקביל, עושה דרכה אל מתחת לאולם הנוסעים בטרמינל החדש בבן־גוריון, עוד מיזם לאומי מפואר שהתעכב יותר מדי והושמץ עמוקות אחרי פתיחתו.
ההתמקדות בהחלפת הקו בנתב"ג, שגרמה לכל כך הרבה עיקומי אף וביקורות קטלניות, מתעלמת מהאירוע הדרמטי, ההיסטורי ממש: העיר הגדולה בישראל, על מאות אלפי תושביה, חוברה למסילת הרכבת, ולמעשה לישראל. כשתושב לונדון רוצה לדעת איך להגיע ממקום למקום הוא אינו פותח מפה של העיר אלא של הרכבת, כי לא הקילומטרים מעניינים אלא הזמן והנוחות.
ובתרגום לעברית: אין זה משנה בכלל מה המרחק הגיאוגרפי של ירושלים מעכו, אלא כמה מהר אפשר להגיע אליה. כשתושב חיפה יוכל להגיע בתוך שעתיים במרחב ממוזג מדלת ביתו אל הכותל, הוא יעדיף להשאיר את האוטו בחניה; כשתושב שכונת בית־הכרם בירושלים יזכה באפשרות להגעה לעבודה בתל־אביב בתוך שתי רכבות וחמישים דקות, הוא ישקול להשאיר את האוטו בסוכנות הרכב. עד השבוע זה לא היה אפשרי, מיום שלישי בשש ושתי דקות בבוקר זה כן.
נכון, מהפכת התחבורה של ישראל החלה באיחור אלגנטי של כחמישים שנה מול העולם. נכןן, הממשלה הנוכחית העדיפה בהתחלה את ההשקעה בכבישים ורק בהמשך הפנימה את חשיבות הרכבות. אבל העוויות הפנים המאוסות אל מול מיזם התחבורה המלהיב והחשוב ביותר בתולדות המדינה משולות למורה שצועקת על התלמיד שכן הגיע. במקרה הזה, על הרכבת שהגיעה.
הסיפור איננו רק תחבורה, אלא גם פוליטיקה ותקשורת. בצד הפוליטי, מדובר כמובן על העובדה שבראש הממשלה עומד בנימין נתניהו, ושר התחבורה שאחראי להצלחה, ישראל כץ, הוא איש הליכוד. הרי הוויכוח הפוליטי הרעיל בישראל כבר מזמן איננו ויכוח; הוא חור שחור ששואב אליו כל דיון ענייני.
שני כלי תקשורת ערכו השבוע מבחן, מה מגיע מהר יותר מירושלים לתל־אביב: נוסע באוטובוס או נוסע ברכבת. המסקנה הייתה שהזמנים זהים. מילא הגיחוך שבשיגור נוסע לכבישים הפנויים בשעת צהריים בחול המועד (למה לא בליל כיפור?), אבל נסו להיזכר: האם כביש 1 אינו זה שעם חנוכתו, לפני שנתיים, פרנס מאות כתבות קטלניות על כישלונו בפתרון בעיית הפקקים? לאן נגוזו העומסים בשער הגיא? ואיך זה שלא שמענו על כך מילה?
התשובה היא שגם התחבורה הציבורית נפלה קורבן למי שסבורים, בטעות, שסיקור ביקורתי הוא צורך כפייתי לבקר הכול ובכל מצב. ברגע שמשהו עובד למופת, כמו הכביש התלת־נתיבי, הם מתבלבלים ונאלמים דום, כי בעיניהם זה לא חוקי להגיד מילה טובה. ולכן, היכונו לדממה המבורכת שתיפול באזור חנוכה, כשהרכבת החשמלית תסיע 150 אלף נוסעים ביום בין שתי הערים החשובות בישראל.
