ה"ניו יורק טיימס" פרסם אתמול (ב') כתבה בה דווח כי ב-1985, בעת שהיה סטודנט, המועמד לבית המשפט העליון ברט קוואנו תושאל על-ידי המשטרה בנוגע לקטטת בר בה לכאורה השליך קרח על משתתפים אחרים. הן בכתבה והן ברשתות החברתיות, עיתונאים ופעילי שמאל (הכפילות מיותרת בשלב זה) קפצו על הסיפור כמוצאים שלל רב. "הנה!" אמרו שומרי הדמוקרטיה הזוהרים. "מצאנו את הדבר שבאמת יפיל את קוואנו. הרי הוא עצמו אמר שהוא אף פעם לא שתה בצורה מוגזמת!"
מבלי להתייחס לעובדה שקוואנו דווקא ציין בפירוש במהלך השעות הרבות של עדותו שבצעירותו היו פעמים ששתה יותר מדי, ההתפתחויות האחרונות בסיפור המטלטל והמביך הזה רק ממחישות את העוול החמור שנעשה לאדם, אשר על פי כל המידע שקיים לנו כיום, לא עוול בכפו.
ב-9 ביולי 2018 הכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על בחירתו של קוואנו כמועמדו לבית המשפט העליון. קוואנו נבחר על פני מספר מועמדים שלכאורה יותר התאימו לאישיותו של טראמפ ולפוליטיקה שניסה לקדם משום שהיה המועמד ה"טהור" ביותר. למרות השנים בהן עבד בחקירתו של ביל קלינטון וזמנו בבית הלבן הלא-פופולרי של ג'ורג' בוש הבן, וכמובן שנותיו הרבות כשופט בבית המשפט השני בחשיבותו בארה"ב, קוואנו היה מועמד ללא רבב, כאשר אפילו ארגונים המזוהים עם השמאל, כמו הAmerican Bar-Association, דיברו עליו במונחים זוהרים.
כל זה לא הפריע למפלגה הדמוקרטית בכלל, ובפרט למנהיגה בסנאט, צ'אק שומר, להכריז על מועמדותו של קוואנו כמסוכנת. "אתנגד למועמדותו של השופט קוואנו עם כל מה שיש לי", אמר שומר בהצהרה רשמית, "יש לנו יותר מדי להפסיד". אמירתו של שומר נתנה ביטוי לתחושותיהם של רוב הדמוקרטים האחרים, שכולם הכריזו על מאבק לא-מרוסן במועמדותו של קוואנו.
התוצאות נמצאות לפנינו. כאשר ד"ר קריסטין בלייזי פורד פנתה לסנאטורית דייאן פיינסטין ביולי וטענה שברט קוואנו ניסה לאנוס אותה כשהם היו בתיכון, פיינסטין לא העבירה את המכתב לגורמים הרלוונטיים בסנאט, ואפילו לא העלתה את הנושא בשימועו של קוואנו, למרות עשרות השעות בהן הייתה לה את האפשרות לעשות זאת. במקום כל זה, היא הציעה לפורד עורכי דין מומחים שייצגו אותה במקרה הצורך. ואז, באורח פלא, ולמרות שפורד דרשה אנונימיות, מכתבה לפיינסטין דלף לתקשורת ברגע האחרון – בדיוק כשקוואנו לא יכול היה להגן על עצמו מפני ההאשמות.
בעוד פורד נשמעה אמוציונאלית וסימפטית במהלך עדותה, דבר שהקנה לה אמינות גם אם מילותיה גרעו מהסיפור שכבר מלכתחילה היה תלוי על חבל דק, המתלוננות האחרות נגד קוואנו עוד פחות אמינות ממנה. את ההוכחה הברורה לכך ניתן לראות מהתנהלותה של התקשרות בימים האחרונים. הרי בשלב הזה מטרתה המוצהרת, יחד עם השמאל האמריקני (והבינלאומי, כפי שראינו לדוגמה בישראל בעת האחרונה) היא חסימת מועמדותו של קוואנו בעזרת כל כלי אפשרי. ולכן, האם יש בכלל ספק שאם התלונות היו אמינות, הן היו רואות שימוש כאיל ניגוח במועמד ובדמותו מעל כל במה אפשרית?
קוואנו בעצמו, כאשר עלה להעיד אחרי פורד, נתן את אחד הנאומים הגדולים ביותר שאי פעם נשמעו בוועדה המשפטית. במשך 45 דקות, ברגש, בכעס ובדמעות, הוא התגונן מפני התקיפות השונות נגדו, שילב רטוריקה חמה עם עובדות קרות, עקיצות נגד הפועלים מולו והבעת אמפתיה למתלוננת פורד. כשהגיע תורם של הדמוקרטים לשאול שאלות, קוואנו יצא נגד הניסיונות להכפישו בתקיפות יוצאת דופן, ובסופו של דבר הצליח לשכנע רבים בחפותו. כמובן שאליבא דהתקשורת והסנאטורים בשמאל, טענו דווקא שכעסו של קוואנו מעיד על חוסר כשירותו לתפקיד, כאילו שלאדם שנאשם באונס קבוצתי ללא שבב של ראיה אין זכות להיות לא מרוצה מהצורה בה הוא מוצג.
כל הסיפור הזה היה אמור כבר להסתיים. ביום שלאחר עדותו האחרונה של קוואנו, הימין האמריקני התאחד בצורה שלא נראתה מאז לפני שדונלד טראמפ הכריז על מועמדותו לנשיאות. מ"נבר טראמפ"רים ועד אוהדיו השרופים ביותר, מהימין הפופוליסטי ועד השמרנים הרציניים ביותר, כולם התאחדו סביב קוואנו בדרישה ברורה: כל עוד אין כל הוכחה נגד המועמד, מחובתו הפוליטית והערכית של הסנאט לאשר אותו לתפקידו ולסיים את הקרקס המזוויע שהתפתח סביבו. אך אז, ברגע ההצבה, יצא הסנאטור ג'ף פלייק, מאויביו המרים של טראמפ במפלגה, שאין לו מה להפסיד במישור הפוליטי לאחר שהסתמן כי אינו הולך לרוץ שוב לתפקידו, ודרש הארכה של שבוע עד להצבעה הכללית לאישורו של קוואנו בסנאט, בטענה שיש לאפשר לאף-בי-איי לחקור את ההאשמות.
בסופו של דבר, נראה שאם לא יצוצו ראיות אמתיות ומוצקות נגד קוואנו, הוא יהפוך לשופט החדש ביותר בבית המשפט העליון האמריקני, וייתן לשמרנים רוב מוצק במוסד. אך בין אם זה יקרה ובין אם לא, הנזק לקוואנו כבר נעשה. בדומה לשופט קלרינס תומאס, עננה של חשד תרחף לעולם מעל ראשו. מבחינת השמאל, חזקת החפות והצורך בראיות נעלמו שניהם במקרה הזה. אם ישתלטו על הבית, הגיוני ביותר שיהיו קריאות להדחתו המידית של קוואנו, קריאות שכבר מתחילות לצוץ עוד לפני שאפילו אושר.
כעת יש רק לקוות שבימים הקרובים, כאשר החקירה הפדרלית תגיע בדיוק לאותן מסקנות של הסנאט, המפלגה הרפובליקנית תעשה את הדבר הנכון ותאשר את קוואנו לעליון ברוב קולות. אם לא, והקולות המתנדנדים יחליטו שמשתלם יותר להתייפייף בעיני התקשורת גם במחיר הלינץ' הציבורי של מועמד וחסימת האג'נדה המפלגתית, התוצאות, בבחירות הקרובות ובפוליטיקה האמריקנית הכללית, עלולות להיות כואבות.
