ביום שישי אחד בתחילת 2006, לגמרי במקרה, נתקלתי בג'ימי קרטר. זה היה במחסום חיזמה שבצפון ירושלים. לא, קרטר לא המתין להסעה בטרמפיאדת המתנחלים שם, הוא בא לבחון מקרוב את חומת ההפרדה הטרייה אז. בקרבתו הבהבו צ'קלקות כחולות של כתריסר רכבי ביטחון אמריקניים וישראליים, אבל הנשיא לשעבר עמד מרוחק ממאבטחיו, בודד, כאילו ביקש שיניחו לו לנפשו. מבטו היה עגום למדי. "אסור לצלם", נבח עליי אחד המאבטחים, "זה ביקור פרטי". יום קודם לכן התקיימו הבחירות לפרלמנט של הרש"פ, שקרטר שימש בהן משקיף־על. חמאס ניצח ברוב מוחץ את פת"ח, השתלט כעבור שנה על עזה, והשאר היסטוריה. גם קרטר, שמת השבוע בגיל מאה מבלי שזכה להגשים את אחד מחלומותיו הגדולים: הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.
"זה לא בא אצלו מתוך אנטישמיות", סנגר עליו בעבר באוזניי פרופ' אריה נאור, מנהל לשכת ראש הממשלה בתקופת מנחם בגין, "הוא מייחס לעצמו ייעוד משיחי. אדם עם שליחות, שנשלח לעשות צדק עם הישראלים ועם הפלסטינים כאחד". הנשיא האמריקני ה־39 היה בפטיסט אדוק, כמעט מיסיונר. יום יום קרא פרקי תנ"ך, גם כשישב בבית הלבן. בכל זאת, הוא סבר שלפלסטינים יש זכות בכורה ב"לנד אוף בייבל", ביטוי שגור על לשונו ביחס לישראל. כמעט כל מכריו בארץ, חלקם הגדול בוגרי ועידת קמפ־דיוויד 78', ייחסו לו עמדות עוינות כלפינו עוד שנים רבות לפני שנעשה לאוהד חמאס מוצהר.
כבר עם תחילת כהונתו כנשיא ב־1977 הספיק קרטר לסכל עסקה של מכירת מטוסי כפיר ישראליים לאקוודור, מתח ביקורת על קידוחי נפט של ישראל במפרץ סואץ, וביטל החלטה למכור לירושלים פצצות חודרות בונקרים. בפגישה הראשונה עם ראש הממשלה רבין, במרץ 77', הכריז שהבעיה הפלסטינית היא לב הסכסוך במזרח התיכון. לימים היה לנשיא האמריקני הראשון שהגדיר את ההתנחלויות כ"מכשול לשלום". בכנס מטעם מרכז מורשת בגין ב־2002 סיפר יועץ התקשורת דן פתיר כי ערב הוועידה אמר קרטר לאנשיו שאם היא תתפוצץ הוא יאשים פומבית רק את הישראלים. בוועידה עצמה הוא כפה על בגין את פינוי חבל ימית, וכן את ההכרה הישראלית הרשמית בזכויות הפלסטינים כביכול ביו"ש.
בכל זאת, בגין גמר עליו את ההלל. בתום פגישתם הראשונה במחצית השנייה של 77', יצא ראש הממשלה החדש מהחדר הסגלגל והשמיע השוואה נלעגת בין מארחו לז'בוטינסקי: "היום יש לנו ידיד אמיתי בבית הלבן. זכיתי להיות במחיצתו של ז'בוטינסקי שמונה שנים, ולכן לא בנקל אתרשם מאישיות. הנשיא הוא בעל אינטליגנציה בלתי משוערת, כישרון לתפוס את העיקר בזמן הקצר ביותר, וכישרון גדול לקבל החלטות. אני בטוח שנשיא זה יהיה נשיא גדול, ובתור שכזה ייטיב לאנושות כולה". אפילו מכריו של קרטר סברו ההפך. אחרי פרישתו סיפרו שבתור מהנדס ימי בצי האמריקני הוא הכיר כל בורג בצוללת, אבל לא כל כך היה ברור לו כיצד היא שטה. בתקופת כהונתו נפלה איראן בידי האסלאם הקנאי, ברית המועצות פלשה לאפגניסטן, והכלכלה האמריקנית הידרדרה. לכן הבוחר האמריקני השליך אותו מהבית הלבן אחרי קדנציה אחת בלבד.
ספרו, "שלום, לא אפרטהייד", יצא לאור ב־2006. הייתה בו תמיכה עקיפה בפיגועי התאבדות. 14 חוקרים ב"מרכז קרטר" פרשו במחאה. הם לא יכלו לשאת את ההשוואה שערך בין ישראל ובין דרום אפריקה הגזענית, ואת טענותיו כאילו כל הצדק בסכסוך המזרח־תיכוני מצוי בצד הפלסטיני. פתאום גם נודע שאחד התורמים המרכזיים למרכז קרטר הוא שייח' אנטישמי מסעודיה. אוניברסיטת הרווארד החזירה תרומה שקיבלה מאותו איל נפט, אבל קרטר השאיר את הכסף אצלו.
מבגין, שהלך לעולמו ב־92', נחסכה ההתוודעות להקצנה של האיש שהזכיר לו את ז'בוטינסקי, אבל הוא כן הספיק להתוודע לעוינותו המתעצמת לישראל. מזכירו הנאמן, יחיאל קדישאי, סיפר בריאיון איתי בערוב ימיו שלו: "פעם, כשחיים הרצוג היה נשיא המדינה, הוא ערך סעודת צהריים לכבוד משתתפי ועידת קמפ־דיוויד. אליקים רובינשטיין בא, מאיר רוזן בא, וגם ג'ימי קרטר. איך שאני נכנס קרטר אומר לי: 'הו, קדישאי, איי ווד לייק טו ספיק טו מיסטר בגין' (הייתי רוצה לדבר עם מר בגין). ניגשתי למלתחה שבה היה מכשיר טלפון, התקשרתי לבגין הביתה, ואמרתי לו שקרטר רוצה לדבר איתו. הוא אמר 'בבקשה'. קראתי לקרטר. הם מתחילים לדבר, ואני מקשיב. קרטר אומר: 'מיסטר פריים מיניסטר', ובגין מיד שואל באנגלית מה שלום רוזלין, אשתו של קרטר. קרטר אומר: 'נייס, וֶרי גוד'. אז בגין אומר: 'ת'נק יו וֶרי מאץ', וסוגר את הטלפון. תאר לך".
