השבוע הלך לעולמו ג'ימי קרטר, הנשיא האמריקני הראשון שחצה את גיל מאה. הוא זכה בפרס נובל לשלום ב־2002, ובהספדים עליו הוא הוזכר שוב שוב כנשיא "הומניסט" במיוחד.
קרטר היה נשיא של קדנציה אחת בסוף שנות ה־70. ב־1976 הוא ניצח בקושי את ג'רלד פורד, נשיא רפובליקני שלא נבחר אלא קיבל את הנשיאות כסגן הנשיא של ניקסון (שפרש בעקבות פרשת ווטרגייט), וב־1980 הובס על ידי הכוכב הרפובליקני העולה, רונלד רייגן. למרות כהונתו היחידה, קרטר הטביע חותם גדול על העולם כולו – אם כי יש להצטער מעט שהחותם הזה שלילי כל כך.
בסוגיות פנים קידם קרטר, כצפוי, אג'נדה פרוגרסיבית מאוד. בין השאר הוא הקים את משרד החינוך הפדרלי, ניסה לקדם תוכנית בריאות אוניברסלית, חילץ במיליארדים את חברת קרייזלר ממשבר כלכלי, ובאופן כללי קידם תפיסות רדיקליות ביחס לזמנו. הנשיא ה"הומניסט" היה רדיקלי בעוד מובן: הוא נחשב לנשיא בוטה שזלזל בכללי הטקס ובמסורת הדמוקרטית האמריקנית, ורב עם הקונגרס שוב ושוב.
אבל הנזק שחולל קרטר בזירה הפנים־אמריקנית, שכולל משבר כלכלי ומשבר אנרגיה, הוא כאין וכאפס לעומת המשברים שהותיר אחריו בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט.
חסידי קרטר מציינים לרוב את הסכמי קמפ־דיוויד כהישגו הראשון במעלה. אבל האמת היא שהסכם השלום, בתצורתו הסופית והשערורייתית, חייב פחות למנהיגותו של קרטר ויותר לחולשת בגין. ראש הממשלה הישראלי ניהל את המשא ומתן באופן שלומיאלי וכנוע, והתוצאה הציבה תקדימים היסטוריים גרועים להמשך. לשמחת קרטר, בגין הסכים לוויתור מלא על טריטוריה שהושגה מהצד התוקפני, תמורת שלום קר עם מגבלות צבאיות זמניות בסיני ובנייה של צבא מצרים, לצד הכרה בזכויות הפלסטינים והקמת מנגנון – שלמזלנו לא מומש – שהיה מעניק להם עוד הרבה יותר.
אבל קרטר לא הסתפק בכך. המצפון האנטי־ישראלי שלו נקף מדי, והוא אימץ מדיניות פרו־פלסטינית מובהקת. במידה רבה אפשר לראות בו הנשיא ה"נעור" הראשון, שהזדהה והתמסר למטרות הפלסטינים. כך, אף שבגין ריצה את קרטר ככל יכולתו, הנשיא האמריקני הוכיח שחולשה נענית בהשפלה בינלאומית. תחת נשיאותו העבירה מועצת הביטחון של האו"ם כמה החלטות אנטי־ישראליות "הומניטריות" מובהקות.
באותו חודש שבו נחתם הסכם השלום, מרץ 1979, קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 446 שבה קראה לישראל "לחדול מפעולות… שעלולות להשפיע על ההרכב הדמוגרפי של השטחים הערביים שנכבשו ב־1967, כולל ירושלים, ובמיוחד לא להעביר אוכלוסייה לשטחים הערביים הכבושים". הטון הוחרף ב־1980 בהחלטה 465, שהדגישה שוב שישראל מפירה את אמנת ז'נבה (טענה חוזרת ולא נכונה), ושוב בהחלטה 478 מאותה שנה, שבה המועצה טענה שחוק יסוד ירושלים הוא "הפרה של הדין הבינלאומי", כינתה אותו "ריק וחלול", דרשה "לבטלו מיד", וקראה לכל המדינות לאמץ את ההחלטה – ואם יש להן שגרירות בירושלים, להוציאה מהעיר. השלום עם מצרים לא קנה מקרטר אפילו גרם של רצון "הומניטרי" טוב או הכרה בצרכים הישראליים הבסיסיים והצודקים ביותר.
ועדיין, אלו הן זוטות יחסית לעיקר האזורי שלפנינו: קרטר סייע למהפכה באיראן. הוא הפנה עורף לשאה ועודד אותו לברוח, לצד תמיכה של הממשל בעלייתו של חומייני לשלטון. אם כן, קרטר צריך להיזכר כמי שהפך את איראן ממדינה ידידותית למערב לכוח אזורי אלים של אסלאם קיצוני, המסכן את העולם כולו.
קרטר שילם את המחיר על המדיניות הנואלת הזו כמעט מיד, במקרה שיש לו רלוונטיות למצבנו היום. בנובמבר 1979 השתלטו איראנים על השגרירות וחטפו עשרות אמריקנים. ניסיון חילוץ צבאי אמריקני כשל והוביל לאבדות בשל תקלות וטעויות מבצעיות. המחדלים הללו תרמו בלי ספק לדעיכה משמעותית בתמיכה הציבורית בנשיא. השבויים שוחררו כמה דקות אחרי שרייגן נכנס לתפקיד ב־20 בינואר 1981.
ועוד נקודה אזורית משמעותית: בדצמבר 1979 פלשו הסובייטים לאפגניסטן. קרטר, הנשיא הליברלי הרך, נאלץ להגיב באיומים צבאיים לא במיוחד דיפלומטיים, וב"מבצע ציקלון", אחת האופרציות הארוכות והיקרות ביותר בתולדות ה־CIA. במבצע סייעה ארה"ב למתנגדי הסובייטים והאפגנים ששיתפו איתם פעולה. גם את המורשת ה"הומניטרית" הזו יירש רייגן, והסובייטים יצאו מאפגניסטן בשלהי כהונת הנשיא הרפובליקני ב־1988. אבל הסיפור לא נגמר כאן. הכוחות האנטי־סובייטיים שזכו לתמיכה האמריקנית כדי שיילחמו נגד ברה"מ השתייכו לזרמי אסלאם קיצוניים, והפנו את היכולות שהאמריקנים העניקו להם נגד ארה"ב, שהמשיכה להסתבך באזור.
אם כן, קרטר הוא במידה רבה האב הרוחני והפוליטי של מדיניות החוץ הדמוקרטית, והרבה יותר מאשר ל"שלום" הוא אחראי ל"מזרח התיכון החדש" בתצורתו הקיצונית, הטרוריסטית והאלימה. נטיות הלב העמוקות של קרטר באו לידי ביטוי ציבורי אחרי כהונתו, כשעשה לו הרגל להיפגש עם דיקטטורים רצחניים וראשי ארגוני טרור, כולל חמאס, ולעודד מגעים איתם. אכן, הומניסט דגול.
הנקודה האחרונה מתקשרת לעוד מגמה שקידם קרטר כנשיא: ההתפשטות העצומה של ארגוני "זכויות אדם" והשפעתם. בזכות הדגש שהנשיא שם על "זכויות אדם" הפכה האג'נדה לחרב העיקרית של השמאל בעולם ובמוסדות הבינלאומיים, כמו גם בקרב נציגיהם אצלנו. לפני שנות ה־70 וכהונת קרטר הרעיון האוניברסלי הגורף של זכויות אדם היה בשימוש מוגבל, כמעט בלי משמעות פוליטית אמיתית. הדגש הושם על זכויות אזרח ופרט במסגרות לאומיות. קרטר הוא דמות מרכזית בהפיכת האג'נדה ה"הומניטרית" – שיש לה השלכות עצומות על המעמד העולה והמזיק של המוסדות הבינלאומיים ומערכות הדין הבינלאומי – למנוע פרוגרסיבי רב־עוצמה.
השפעתו של קרטר, אם כן, הייתה עצומה. נשיא של קדנציה אחת, שנבחר ברוב לא גדול אבל נהנה מתמיכה בסנאט ובקונגרס, הצליח לרכוב על הגל הפרוגרסיבי ולגבש מערכת אמריקנית ובינלאומית שממשיכה לפעול וגורמת יותר ויותר נזק. במידה מסוימת קלינטון, ובוודאי אובמה וביידן, שיחקו לפי "ספר הפעולה לנשיא הפרוגרסיבי" שהשאיר קרטר. משום כך נדמה שההיסטוריה חוזרת בכל פעם שעולה נשיא דמוקרטי לשלטון, ואותם כוחות אלימים חוזרים לסורם. קרטר זרק אבן של כהונה פרוגרסיבית קיצונית אחת לבאר, ומאז שלל נשיאים רפובליקנים מתקשים להוציאה. נותר כעת לראות מה טראמפ אחד יצליח.
