להכול היה תקדים. ח"כים אבלים נגררו משבעה, חולים אולצו להגיע לכנסת להצבעות. מאיר יצחק הלוי נקרא מהלוויית אחותו, אמילי מואטי הובאה על אלונקה, בנט כראש ממשלה הוצא מבידוד קורונה כדי לא להפסיד הצבעה. אבל בכל הפעמים ההן היה זה מאבק יצרי וצמוד בין קואליציה לאופוזיציה. הפעם מי שעולל זאת לאבלים ולמאושפזים לא היה אופוזיציה לוחמנית או חסרת לב, אלא שותפיהם לגוש המלא־מלא.
את ההצבעה על חוק הרווחים הכלואים הקואליציה צלחה בסופו של דבר. בציפורניים. על חודו של קול, כולל ביסמוט בחולצה קרועה ונתניהו עם ערמונית כרותה. בן 75, יומיים אחרי ניתוח קשה, בא ראש הממשלה אל הכנסת. שופטיו שחררו אותו מהעדות, אבל חבריו לממשלה כפו עליו להגיע לעבודה. על הנייר יש לקואליציה שלו יתרון של שש־עשרה אצבעות, 52:68. בפועל הסדקים בה מעמיקים. ועדיין, הוא ידע למצוא את הסדקים שבתוך הסדקים. בתוך עוצמה יהודית הוא בודד את אלמוג כהן, באגודת ישראל הוא הרחיב את הטריז הקיים בין גולדקנופף לציר אייכלר־פרוש. אין אף פוליטיקאי בכנסת הנוכחית שהיה נלחם כך.
מבחינה פוליטית בן־גביר טעה פעמיים: גם בבחירת הנושא למשבר – תקציבים למשטרה, במקום משהו שיותר מתקבל על דעת הבייס כעילה לטלטלה קואליציונית (כמו התעקשות על המשך המלחמה), וגם בהשפלה האישית של נתניהו, שאיננה מתקבלת יפה אפילו בקרב תומכי עוצמה יהודית המושבעים. זו לא שגיאה אופיינית לאדם עם חושים פוליטיים מחודדים וקמפיין בלתי נגמר כמו איתמר בן־גביר, ודי ברור שלא ההטבות לשוטרים בוערות בנשמתו של השר שמחליף תירוצים אבל תמיד מניף את נס המרד הקואליציוני. השאלה היא מה באמת מטריד אותו. יש מי שמעריך שזו השנאה לסמוטריץ' שהעבירה אותו על דעתו דווקא בנושאי התקציב, אחרים אומרים: ניסיון תמידי לסחוט עוד כמה טיפות, וכמובן גם החיבה לעמדת המאזניים ולנפח התקשורתי שבצידה.
אבל הנה הסבר נוסף: בן־גביר אכן מזעזע את הקואליציה כדי לוודא שהוא לא נופל לבד. כשנימק את המרד הקואליציוני כמחאה על העיכוב בפיטורי היועמ"שית, הוא כבר היה גלוי יותר: החקירות נגד מקורביו מתקדמות, ובמקביל גם העתירה לבג"ץ נגד עצם כהונתו כשר. ייתכן שבן־גביר הגיע למסקנה שעדיף לו לפרוש מעצמו באופן שימנע הכרעה של השופטים בעתירה, מאשר לקחת את הסיכון, ולו הקטן ביותר, שיקבל צו חלוט של בג"ץ שירחיק אותו מהממשלה כפי שקרה לאריה דרעי.
עדיין לא ברור מה תהיה עמדת היועמ"שית בבג"ץ. נתניהו כבר השיב לה, כשביקשה ממנו עמדה עדכנית, שאין בכוונתו לפטר את בן־גביר בגלל הנימוקים בעתירה, אבל ייתכן שייאלץ להידרש לצעד הזה בגלל כל הסיבות האחרות: החזרה הצפויה של סער לליכוד תבצר סופית את הקואליציה מכיוון אחר, ותאפשר לנתניהו יותר גמישות מול בן־גביר אחרי מדיניות הכלה מופרזת. השר שהפר משמעת קואליציונית לאורך כל הקדנציה, למד שמי שיכול להפיל את חוק הרבנים רשאי גם להצביע נגד התקציב. ה"עונש" שלו בסיבוב האחרון, היה לפי עדותו חיבוקים עם נתניהו וגילויי אהבה הדדיים. אז הנה, ראש הממשלה קיבל עוד ביטוי של אהבה.
השפלת האדמו"ר
אם עסקינן בפוליטיקה ובאבחנות רפואיות, אז למרות המשבר החריף עם בן־גביר, המחלה הכרונית האמיתית של הממשלה היא חוק הגיוס. בלי החזית הזאת, גם בן־גביר היה נשאר לא רלוונטי. החרדים, שכיבדו את נתניהו יותר מיו"ר עוצמה יהודית, הסכימו במקסימום לפרגן לו בהימנעות. בתמורה הבטיח ראש הממשלה לבתי האדמו"רים שעד יום רביעי הקרוב תונח הטיוטה על שולחן ועדת החוץ והביטחון. אלא שהזמן שחלף בדרך לטיוטה מאיים לפורר את ההבנות.
ההסכמות עם ישראל כ"ץ נשענו על מפתח של 50 אחוז משנתון הגיוס תוך שבע שנים. זו הצהרה רשמית ריקה מתוכן, מכיוון שהגיוס בפועל יהיה מתוך 8 שנתונים של גילי 18־26. ועדיין, הצהרתית זו הסכמה שכמוה לא הייתה. כל פלג חרדי מסביר את הטקטיקה באופן אחר: דרעי שומר על שקט תעשייתי אף שהנציג שלו בשיחות, אריאל אטיאס, הוא הפעלתן ביותר. הפוליטיקאים של ש"ס הם הגמישים ביותר ביחס לגיוס, אבל ההנהגה הרוחנית של המפלגה מקצינה גם בשל מאבקים פנימיים במועצת החכמים וגם בגלל חשש אותנטי שאת המכסות ימלאו הנערים הספרדים מהפריפריה.
בדגל התורה גם מורידים פרופיל, תוך שגפני מאמץ את דוקטרינת הרב שטיינמן המנוח: רק למרוח זמן. לא משנה מה ייכתב בחוק, ובלבד שבפועל ירוויחו עוד שנתיים ולא יגייסו אף אחד. 25 שנה זה עבד להם מצוין. אצל החסידים העסק מסתבך: האדמו"ר מגור דואג בעיקר לחסידי גור, ולכן ניתן אור ירוק לקיים את המגעים בסיסמה של "לפי צורכי הצבא". צה"ל ממילא דיבר על 3,000 מתגייסים בשנה, ובגור זרמו עם המספר הזה כי הניחו שהוא יימצא בפריפריה של המגזר.
לשר הביטחון הטרי יש מספיק צניעות כדי לשמוע עצות, ולשר הביטחון לשעבר מספיק ענייניות כדי לנסות לעזור לו
אלא שבחצרות החסידים יש גם גישות אחרות. האדמו"ר מבעלז הוא המעשי ביותר, ולא יהיה קשה להביא את חסידיו להבנות מרחיקות לכת, אבל בחצרות הקטנות שמיוצגות על ידי פרוש, נחרדו לשמוע על הבנות שמדברות על חצי ממחזור הגיוס בתוך שבע שנים. בינתיים גם צה"ל הפתיע במספרים חדשים. פתאום לא רק 3,000, אלא הערכה של הרמטכ"ל בשיחות פנימיות שתוך שנתיים יהיה ניתן, מבחינת הקיבולת הצבאית, לקלוט את כל מחזור הגיוס החרדי. לכן גם האדמו"ר מגור מקשיח עכשיו את עמדותיו ביחס למסמך ההבנות שכבר גובש עם כ"ץ. וזה עוד לפני שדיברנו על ההשפלה שחווה השבוע נתניהו, כאשר שניים מתוך שלושת הח"כים של אגודה הבריזו ברגע האחרון מהאולטימטום שלו ונמנעו בהצבעה. בגור יש הרבה פחות הכלה של מרידות מאשר אצל ראש הממשלה.
שנינו מאותו הכפר
על רקע הודעת התפטרותו מהכנסת שלשום של שר הביטחון הקודם יואב גלנט, שווה לשים לב לציר מעניין בין שר הביטחון הנוכחי לשר הביטחון הקודם־קודם. ישראל כ"ץ ובני גנץ נפגשו כבר פעמיים בשבוע האחרון בארבע עיניים. לשר הביטחון הטרי יש מספיק צניעות כדי לשמוע עצות, ולשר הביטחון לשעבר מספיק ענייניות כדי לנסות לעזור לו. אף שהצדדים מכחישים שיחות על גיוס, עוד גורמים באופוזיציה מדווחים על גישושים מצד כ"ץ. לשר הביטחון הנוכחי יש גם יכולת פוליטית וגם מוטיבציה שלא הייתה לקודמו לנסות ולהפחית את ההתנגדות באופוזיציה לחוק שיביא. אם החרדים יבריזו לו מתמיכה פומבית בחוק, כ"ץ עשוי לנסות להטמיע עקרונות ממתווה השירות של גנץ, כדי להפחית גם את ההתנגדות האופוזיציונית. פוליטית גנץ כנראה לא יוכל להרשות לעצמו, אבל יש לו דאגה אחרת שבגללה שווה לשמור על קשר קרוב עם שר הביטחון: מאז פיטורי גלנט, אין גורם מתווך ומסנגר בין צה"ל לממשלה. כמה שזה נשמע מוזר, כרגע הציר שדרכו אפשר לקדם הבנות בין שר הביטחון לרמטכ"ל הוא ברית האחים מכפר אחים.
