נשיא טורקיה לא מרפה. את בוקר השנה האזרחית החדשה פתחו בטורקיה בהפגנה המונית נגד ישראל על גשר גלאטה באיסטנבול. ארדואן עצמו לא היה שם, אבל הוא שלח את הילדים. בנו בילאל נאם שם, ובתו אסרה התראיינה לתקשורת הטורקית. מה שמעלה תהיות על תוכניותיו של ארדואן. מבחינתו, הבחירות לנשיאות ב־2028 הן ממש מעבר לפינה, אבל כדי שהוא יוכל לרוץ פעם נוספת דרוש שינוי בחוקה, ואת זה אי אפשר לעשות בלי קולות הכורדים. וזה אומר שאולי עוד יהיו הפתעות בסוריה. ואולי ארדואן חש שהגיע הזמן לתת לילדיו לתפוס את מקומם בציבוריות הטורקית, במיוחד כשמדובר בנושא מלהיט ומלהיב כמו התמיכה בעזה.
אבל מה שתפס את תשומת הלב הוא הסיסמה המרכזית של הפגנת ההמונים: "אתמול איה־סופיה, היום מסגד אומיה, מחר מסגד אל־אקצה". הבה נסביר: איה־סופיה נבנתה ככנסייה לפני כ־1,500 שנה והפכה לסמל העידן הביזנטי. עם כיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים במאה ה־15 הפכה הכנסייה למסגד. בשנות השלושים של המאה הקודמת הורה שליט טורקיה החילוני אטאטורק להפוך את המקום למוזאון. לפני ארבע שנים, בצעד שמבטא את תפיסת עולמו, חתם ארדואן על צו שהחזיר את המבנה המיתולוגי להיות מסגד פעיל. כדי להבין את המשמעויות של הצעד הזה בעבור הכנסייה האורתודוקסית, נציין שביוון הוכרז בתגובה יום אבל לאומי.
מסגד אומיה הוא המסגד הגדול בדמשק, שמאז נפילת משטר אסד מככב תדיר בחדשות כמקום עלייה לרגל. המסגד, הרביעי בחשיבותו למוסלמים, אחרי מכה, מדינה ואל־אקצה, נקבע כמקום שאליו נכנסו המורדים כמנצחים עם נפילת שלטון אסד. לשם גם הגיעו להתפלל שר החוץ וראש המודיעין הטורקי, עם נפילת השלטון לידי המורדים.
האמירה "היום מסגד אומיה, מחר אל־אקצה" מבטאת את חלומו של ארדואן: שיבה לעידן העות'מאני, שבו דמשק, חלבּ וירושלים הן חלק מהאימפריה הטורקית. נפילת משטר אסד נתנה לחלומות הללו דריסת רגל במציאות. הם כבר לא נשמעים כמו חזון אחרית הימים של האחים המוסלמים, אלא כמשהו קונקרטי לחלוטין.
ההתנהלות הטורקית מציבה בפני ממשלת ישראל אתגר מדיני, דיפלומטי ואסטרטגי חסר תקדים. לא מן הנמנע שהגיע הרגע להפסיק להתייחס לאמירות של ארדואן כאל הזיות וחלומות על שיבת האימפריה, אלא כתוכנית פעולה. יש כאן רצף שמורכב מהפעילות הטורקית הצבאית בלוב, הקמת בסיס רחפנים טורקי גדול בצפון קפריסין, חידוש הדיאלוג עם מצרים, ניכוס שטחי מים כלכליים בים התיכון, הפלת משטר אסד, וכעת גם הדיבורים על השיבה אל המחוזות העות'מאניים. זה כבר מטען כבד שדורש חשיבה מחודשת על יחסי ישראל־טורקיה, כדי שלא נמצא את עצמנו מופתעים.
בהקשר הזה כדאי להזכיר שהחלומות של ארדואן ביחס לירושלים הם לא סיפור של הזמן האחרון, אלא חלק ממדיניות עקבית ומתמשכת. כבר לפני שש שנים חשפנו כאן את המניפסט "איך לכבוש את ישראל בעשרה ימים" שכתב הגנרל עדנאן טנריוורדי, מאנשי סודו הקרובים של ארדואן. המניפסט מתבסס על שיתוף פעולה צבאי ומדיני של מדינות האסלאם. "על המדינות האסלאמיות", כתב הגנרל, "להעניק לפלסטינים בסיסים בשטחן שמהם יוכלו להפגין עוצמה צבאית נגד ישראל, ולייצר באמצעות הגאוגרפיה האסלאמית פרוזדור ימי לעזה ומסדרון אווירי לרמאללה".
ב־2018 זה נראה בלתי מציאותי, אפילו מגוחך. אבל בראשית 2025, עם נוכחות צבאית בסוריה, בסיס רחפנים בקפריסין, נוכחות צבאית בלוב ושאיפות לשבור את המצור על עזה, אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. "איה סופיה אתמול, מסגד אומיה היום, אל־אקצה מחר" – אולי זו לא רק סיסמה אלא תוכנית פעולה.
