שני מנגנוני ההשמדה העצמית של ממשלת הימין־על־מלא הם איתמר בן־גביר והחרדים, כך התבהר השבוע סופית. ראש הממשלה נשלף מהאינפוזיה והקטטר רגע אחרי ניתוח, לקח שוט של משכך כאבים נוזלי ונעל לסתות כדי לשרוד את הזובור שעשה לו איתמר־אני־הדרג־המדיני־בן־גביר. איתו בוויה דולורוזה צעד חברו לסיעה בועז ביסמוט, שגרר עצמו מסוכת האבלים עם חולצה קרועה, כיפה שחורה, זיפים גדולים ועיניים נפוחות מבכי.
בן־גביר מנהל מבצעי תודעה ומשחק בראש של כולם, אבל נוהל החרבו־דרבו שהוא מוביל קשור באופן הדוק למצבו המשפטי והפוליטי. שר המשטרה מסובך בשלוש זירות, שהן מפתח להבנת המצב. הראשונה היא החקירה נגד מפקד ימ"ר ש"י ניצב־משנה אבישי מועלם, קצין נוסף מאותו מחוז ששמו טרם הותר לפרסום, ונציב שירות בתי הסוהר רב־גונדר קובי יעקובי. השנייה היא העתירות שהוגשו לבג"ץ בדרישה לקבוע שבן־גביר איננו כשיר לכהן כשר לביטחון לאומי. השלישית היא העתירה נגד התיקון לפקודת המשטרה שהוביל בן־גביר, שפסק הדין בעניינה אמור להינתן עד יום שני הקרוב. זהו היום האחרון שבו המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט עוזי פוגלמן, שפרש מתפקידו לפני שלושה חודשים, יכול לכתוב פסקי דין. כפי שתכף נראה, הכול קשור בהכול.
כדי להבין את האירוע הראשון צריך לקרוא את הודעת מח"ש השבוע, במסגרת הסרת צו איסור הפרסום: "ניצב־משנה אבישי מועלם חשוד כי יחד עם הקצין הנוסף ביצעו פעולות חריגות במסגרת תפקידם, במטרה להשפיע על קידומם במשטרת ישראל, תוך סטייה מן השורה בנוגע לטיפול בתיקי פשיעה לאומנית. רב־גונדר קובי יעקובי חשוד כי קיבל מידע רגיש מגורמים משטרתיים כי מתקיימת חקירה סמויה נגד מועלם, והעביר את המידע למועלם שלא כדין".
בעברית פשוטה: מפקד ימ"ר יו"ש – היחידה החשובה ביותר לאכיפת החוק באזורי לב הארץ – הבין שאם הוא רוצה להתקדם במשטרה אסור לו לעצור או לחקור יהודים החשודים בפשיעה לאומנית. זו לא "מדיניות", כי אין ולא יכולה להיות מדיניות של מדינה דמוקרטית הקובעת באופן מערכתי שאסור לחקור חשדות להפעלת אלימות לא חוקית. וזו בוודאי לא יכולה להיות "מדיניות ימין", כי האינטרס של ההתיישבות ביהודה ושומרון הוא הפוך בדיוק. מעבר לנזק העצום שאי־אכיפת עבירות תג מחיר גורמת להתיישבות בזירה הבינלאומית – נזק המתבטא בסנקציות המסוגלות לשתק גם גופים גדולים וחשובים כמו תנועת אמנה – המתיישבים ביהודה ושומרון לא רוצים לחיות במערב הפרוע. אין להם שום עניין להיות תושבי ארץ גזרה שאין בה דין ודיין, ואיש הישר בעיניו יעשה.
האינטרס של ההתיישבות הוא לנרמל את החיים בלב הארץ, לספח את ההתיישבות ולהפוך אותה לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, כך שלא יהיה שום הבדל חוקי, תכנוני או מוניציפלי בין מגורים בקדומים למגורים ברעננה. לצערנו, בשל אילוצים בינלאומיים אנחנו עדיין נאלצים להרחיב את ההתיישבות באמצעות חוות חקלאיות שקודם קמות ולאחר מכן עוברות הסדרה, אבל זה ממש לא המצב האידיאלי. השאיפה היא שיישובים חדשים יקומו בהחלטות ממשלה, המגובות בעבודות מטה של גופי התכנון ושיווק קרקעות של רמ"י, בדיוק כמו כל מקום אחר בארץ.
הפעולות של סמוטריץ' וסטרוק מכוונות לחזון הזה, אבל בן־גביר לא שם ומעולם לא היה שם. הודעת מח"ש ממחישה מציאות עגומה: בן־גביר הוא פעיל תג מחיר, שהפך לעורך הדין של פעילי תג מחיר, שהתקדם לשר של פעילי תג מחיר. זה נחמד ומשובב לב, אבל כדי להיות שר המשטרה של מעצמה אזורית עם עשרה מיליון תושבים אתה חייב להתבגר ולסיים את חוק לימודיך בכיתה הטיפולית. בן־גביר דורש לבלוע תקציבי עתק, אבל מדדי הביצוע של משטרת ישראל תחת כהונתו צונחים לשפל חסר תקדים.
תמות נפשי עם כולם
בן־גביר מלווה אותנו בפרלמנט מאז הכנסת ה־24. הוא השתכלל מאוד, אך בעומק מעולם לא הרחיב את האופקים שלו מהשנים שבהן הוגשו נגדו 53 כתבי אישום. הוא מכור לריגושים מהירים, ולא יודע להעלות דופמין במוח שלא על ידי הטרלה ופרובוקציה. למי שרוצה לחוש את הפתולוגיה שלו, מומלץ לצפות בתחקיר "המקור" המבוסס על קבוצת הווטסאפ הפנימית שלו ושל יועציו.
בנוגע לאירוע השני, העתירות נגד כשירות כהונתו של בן־גביר לתפקיד השר הממונה על המשטרה מבקשות סעד תקדימי. אנחנו מכירים את פסיקת בג"ץ שאסרה על מינוי של ח"כ (דרעי) לתפקיד שר כלשהו על סמך הרשעתו בפלילים, ואת החלטת ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון שלפיה ח"כ (אוחנה) לא יוכל לכהן כשר לביטחון פנים, אבל לא פסיקה של בית המשפט העליון האוסר על מינוי ח"כ לתפקיד שר ספציפי.
כדי לייצר מאזן אימה, בן־גביר פועל בשני מישורים: מלחמת חורמה להדחת היועצת המשפטית לממשלה, ואיום רציני בפירוק הממשלה
היועצת המשפטית לממשלה מנהלת מגעים עם ראש הממשלה נתניהו וביקשה הארכה של שבוע להגשת עמדתה לבג"ץ, אבל ברור שהעתירה הזו מטרידה את בן־גביר מאוד. הוא יודע שהעתירות מראות לכאורה כיצד הוא השחית את המשטרה ודרדר אותה לשפל חסר תקדים, ושאם העתירה תתקבל הוא יאבד הרבה מכוחו ועוצמתו. במצוקתו הוא מנסה להפיל את הממשלה כדי להצטייר כמרטיר ולגרוף עוד כמה אלפי קולות מפופוליסטים שלא מתעניינים בעובדות. גם העתירה לתיקון פקודת המשטרה מטרידה אותו, שכן היא עלולה לקחת ממנו את הסמכות "לקבוע מדיניות חקירות" – שם קוד לניהול המשטרה בשיטות ארדואן.
כדי לייצר מאזן אימה, בן־גביר פועל בשני מישורים: מלחמת חורמה להדחת היועמ"שית, ואיום רציני בפירוק הממשלה. למרות תמיכתם של ח"כים מהספסלים האחוריים של הליכוד, הסיכוי של בן־גביר להדיח את בהרב־מיארה קלוש. המניעים האישיים שלו מונחים על השולחן, וגם ההרכב השמרני ביותר בבג"ץ לא ישתכנע שהחלטה על הדחת היועמ"שית התקבלה ממניעים ענייניים.
בכל הקשור להצבעות נגד הקואליציה, שיטת תמות־נפשי־עם־כולם היא חלק מאסטרטגיה ותיקה של בן־גביר. כזכור, הוא התמודד בבחירות החל מהכנסת ה־19. סיעתו לא עברה את אחוז החסימה אולם הוא התעקש לרוץ שוב ושוב ולשרוף אינספור קולות ימין מתחת לאחוז החסימה, עד הבחירות לכנסת ה־24, שבהן נתניהו נשבר והכריח את סמוטריץ' לצרף אותו לרשימתו.
המוקש השני של הממשלה הוא חוק הגיוס. גולדקנופף מתחיל להבין ש"יעדים" זה נחמד, אבל חוק גיוס שלא כולל הטלת "חובת גברא" על צעירים חרדים – המגובה בסנקציות כלכליות אישיות על משתמטים – לא יעבור את בג"ץ, וכנראה גם לא ח"כים מהקואליציה שעוד נותרה בהם טיפת מצפון. האם הממשלה תשרוד את הזעם החרדי הקדוש?
