חג החנוכה האיר עימו כמה חדשות טובות. זוכרים את עתירת המועצה המקומית שסוקרה פה, נגד היוזמה להקמת יישוב יהודי חדש בצמידות לבית־רימון שבגליל? טורעאן הביאה מסמך מתקופת המנדט הבריטי, ועל בסיסו טענה שהנציב העליון הבריטי סימן את הקרקעות הללו לחלוקה עתידית למועצת הכפר טורעאן.
בשבוע שעבר הורה השופט אסף זגורי מבית המשפט המחוזי בנצרת על סילוק התובענה על הסף מטעמי התיישנות: "בחלוף 47 שנים ממועד רישום הזכויות על שם המדינה בלא ההערה הנטענת, אין מוצא בית המשפט כיצד יוכלו התובעים לצלוח את מחסום ההתיישנות".
השופט יכול היה בקלות לדחות את התביעה לגופה, ולהבהיר כי הטענה שלפיה הצהרת כוונות מעורפלת של הנציב העליון מחייבת את מדינת ישראל להעניק למועצת טורעאן מקרקעין המצויים במרחק חמישה קילומטרים מתחומי המועצה – הזויה בעיני כל בר דעת. אבל יש ערך בקבלת טענת ההתיישנות, ולו כדי לייצר בגליל ודאות תכנונית. לא יעלה על הדעת שרוחות המנדט הבריטי יעלו באוב וישבשו את פעילות מוסדות התכנון במשימה הלאומית החשובה של פיתוח הגליל.
ועוד פסק דין מעניין: זוכרים את התחקיר הגדול שפורסם פה על פרשיות השחיתות בעמותת עץ חיים? מדובר בהקדש גדול שנוסד במאה ה־19 על ידי הרב הראשי האשכנזי של ירושלים ר' שמואל סלנט, ולאחר פטירתו עבר לניהולו של ר' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי. בעשורים האחרונים נוהל ההקדש על ידי צאצאי טוקצ'ינסקי – הרבנים יוסף, צבי אריה וחיים – שבמקום לטפח את ההקדש היקר למטרות ציבוריות, מכרו שטח גדול ממנו ליזמי נדל"ן בעסקה סיבובית מושחתת שנוהלה על ידי עו"ד יוסף שחור, דרך מתווך המקורב לרב אליעזר ברלנד אשר גרף מיליוני שקלים לכיסו הפרטי.
העסקה המושחתת אושרה בזמנו על ידי בית המשפט המחוזי, בעקבות רשלנות שבגינה לא עמדו לפניו כלל העובדות הרלוונטיות. השטח נמכר בתמורה למניות בחברת נווה־שמחה המפעילה בית אבות, וכדי להוסיף חטא על פשע, הנאמנים ועורך דינם משכו מיליוני שקלים מהחברה שקנו, אף שמדובר בנכס שאמור להיות רכוש הקדש.
השופט אביגדור דורות קיבל את תביעת המנהל המיוחד שמונה להקדש, עו"ד רונן מטרי, והורה לנתבעים לשלם לקופת ההקדש סכום מצרפי של כארבעה מיליון שקלים, בתוספת ריבית והצמדה ממרץ 2018, ובתוספת הוצאות משפט. זהו כסף קטן ביחס לגודל המעילה, אבל לפסק הדין הזה יש חשיבות רבה כהתרעה לנאמנים מפוקפקים אחרים של הקדשות בעיר הקודש.
