לפני כמעט שנה התראיינתי לתוכנית טלוויזיה מכובדת מאוד. זה היה לא הרבה אחרי שהבן שלי, נוה, נהרג. הקול שלי היה עדיין מאוד שקט, הראש עוד לא חשב בבהירות, אבל הסכמתי להתראיין בעיקר כי חשבתי שנדבר על נוה. זה לא מה שקרה. השיחה לא הייתה עליו אלא עליי, על ההתמודדות עם החוסר, על כובד המשא שרק התחלתי להכיר. הריאיון היה פתוח מאוד, והמראיינים העזו לשאול שאלות שהפתיעו אותי. חלקן נפלו בעריכה, אבל ממשיכות ללכת איתי ואני עוד עונה עליהן בראשי.
באחד מרגעי השיא, הישיר אליי המראיין את עיניו הטובות ואמר: "את כבר הפסדת במלחמה". למשפט הזה היה המשך, אבל אני כבר לא שמעתי. הייתי בהלם מההכרזה הזאת. אני? הפסדתי? כן, הרגשתי שנפצעתי ושלא אוכל להשתתף במאמץ של המדינה כמו שהייתי רוצה, אבל העם הוא עדיין שלי, המאבק הוא לגמרי שלי, ואני עדיין מתפללת על החיילים ועל הניצחון. אני מתגעגעת, הרבה בחיים שלי נשבר, אבל העובדה שהבן שלי נהרג לא מוחקת את כל מה שאני מאמינה בו, ולא את השותפות העמוקה שלי עם העם הזה. להפך, עכשיו אנחנו כרוכים זה בזה.
זו לא מלחמה של פרטים, זו מלחמה של כלל. נוה וחבריו, אלה שנהרגו ונפצעו ואלה שחיים איתנו היום, הצילו את המדינה בשמחת תורה תשפ"ד. חבריו ממשיכים להציל אותה היום מול חמאס וחיזבאללה ובגזרות סוריה ויו"ש. אנחנו לגמרי אוחזים בערכים שבשמם הוא יצא להילחם. לא הפסדנו, אנחנו לא מתרסקים ולא נעלמים. אנחנו ממשיכים לחנך את הילדים האחרים לאהבת העם והארץ, לשלוח אותם לצה"ל ולתרום לחברה ככל יכולתנו, אפילו אם יכולותינו קצת הצטמצמו.
שנה אחרי, פגשנו איש ציבור, אדם טוב לב וגם אחיין שכול. דוד שלו נהרג באחת ממלחמות ישראל. הוא אמר לנו: נכנסתם למועדון שאף אחד לא רוצה להיות בו, המועדון המחורבן של השכול (סִלחו לי על הצרפתית, היא לגמרי שלו). כן, אף אחד לא רוצה להיות במועדון הזה. לא אשכח את הרגעים שבהם הורים שכולים ותיקים הגיעו אליי לפני השבעה ובמהלכה כדי להושיט כתף ויד מחבקת, ואני אמרתי להם תודה אבל רציתי גם ללחוש לכו מפה, אני לא רוצה לחלוק איתכם גורל משותף.
אז החלק הראשון של המשפט ההוא נכון, איש לא רוצה להשתייך למועדון הזה. אבל ההמשך? למה לדבר כך על המועדון של ההורים לילדים גיבורים? אנחנו מצדיעים לבן שלנו ולכל הבנים והבנות שנפלו על הגנת העם והארץ. אנחנו מעריצים את נחישותם ואת הערכיות והרעות שלהם. היינו מעדיפים בכל ליבנו שהם יהיו כאן איתנו וימשיכו להצחיק ולחבק ולעצבן, ולהגשים את התוכניות שרקמו בשמחת חיים משגעת. מועדון השכול הוא לא מומלץ. הבקרים קשים והלילות מייסרים, אבל זה לא מועדון מחורבן. זהו מועדון שמשולבים בו גאווה בילדים וכאב על חסרונם. נשיכת שפתיים והמשך המורשת של ילדים ובני זוג ואחים ערכיים מאין כמותם. מחורבן הוא ביטוי של פעם.
קו הזינוק
חודשים ארוכים אני הולכת עם תחושה שהשכול של המלחמה הזאת הוא אחר. שהשיח שונה. שהמבט של המשפחות השכולות ועליהן לא דומה למה שהיה כאן עד היום. במהלך השנים ראיינתי ופגשתי לא מעט הורים ואחים שכולים ממלחמות ישראל. משהו בעמידה, בזקיפות הקומה, בדיבור על צדקת הדרך שאני פוגשת היום הוא חדש.
אנשים מדברים איתי על אימהות לביאות וגיבורות, אבל זה לא רק זה. מדובר גם באבות ובאחים ובאלמנות ובילדים שמדברים על האובדן והשכול והחיים שאחרי באופן אחר מזה שהתרגלנו אליו.
פניתי עם המחשבות הללו לד"ר אתי אבלין, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, שעובדת שנים רבות עם משפחות שכולות. היא הייתה חד־משמעית: כן, יש הבדל בין פעם לעכשיו. כולם מדברים על הבנים שיצאו להילחם, על דור הטיקטוק שהתגלה כדור של אריות, דור של נתינה ומסירות נפש, היא אמרה, אבל מישהו גידל את הילדים האלה, מישהו נטע בהם את הערכים של נתינה לכלל וחיבור לעם ולארץ. ההורים הם מצע הגידול של הבנים, והנשים בבית הן קו הזינוק של הבעלים הלוחמים. המסירות לעם והאמונה בצדקת הדרך מתחילה מהם. אי אפשר לדבר על הדור הצעיר והמפתיע בלי לדבר על הבית שממנו צמח.
אני מתגעגעת, הרבה בחיים שלי נשבר, אבל העובדה שהבן שלי נהרג לא מוחקת את השותפות העמוקה עם העם הזה
אתי הצביעה על עוד נקודה, חשובה מאין כמותה, והיא החברה הישראלית. הסיוע והחיבוק ומעגלי התמיכה, של הצבא, משרדי הממשלה והארגונים שדואגים לרווחה כלכלית ונפשית של המשפחות, וגם העיטוף של אנשים פרטיים. הכול אחר. החברה לא מצפה מהמשפחות השכולות להתנהג כאילו החיים נגמרו. היא מאפשרת להן לצחוק ולבכות ומבינה שהן נושאות את הכאב למען כולם. המבט המעריך הזה משפיע על האופן שבו המשפחות תופסות את מה שקרה להן. הציבור מקשיב והאימהות והאבות מדברים על גבורה ומעלים על נס ציונות וערבות ואמונה. כך, באופן פלאי, הן מחזירות את הכוח לעם הזה ומאפשרות לו לשאת את הכאב ואת הקושי. המעגל הזה של נתינה, הקשבה ונחמה מזין את עצמו.
פעם כל זה לא היה. המשפחות השכולות נדרשו להתנהג לפי דפוסים מסוימים והיו לבד באובדנן, בלי מעגלי תמיכה. אחרי מלחמת יום כיפור, למשל, הציבור לא ידע מה לעשות עם העצב, ועסק בכישלון ולא בגבורת הלוחמים. לאורך השנים המשפחות השכולות עוררו הערכה, אבל איש לא הקשיב, מלבד משפחות מעטות שהצליחו לדבר על נחישות וגבורת החיים. איך אמר לנו מישהו? "בכל פעם שפגשתי את החברים שלי שהתייתמו מאב, התרחקתי מהם, עקפתי אותם, מה היה לי לומר?" היום הוא מופיע בפני משפחות שכולות ומשפחות מפונים, מתקן את חוסר האונים של אז.
לפני כמעט 28 שנים הוקם ארגון ארבע אימהות, שפעל כדי להוציא את חיילי צה"ל מלבנון. ראינו מה הייתה התוצאה, ועוד יותר, מה הייתה עלולה להיות התוצאה. היום מהלכים בינינו מאות אימהות ואבות כואבים, מתמודדים, שאומרים לעם הזה: אתם נלחמים על הדבר הכי נכון והכי מוצדק. תמשיכו כך, אנחנו מאחוריכם.
Ofralax@gmail.com
