כך הצליח יהודה לגרום ליוסף לבכות

פרשת ויגש נפתחת בכך שיהודה ניגש אל יוסף, ולאחר מכן מביאה בהרחבה את דבריו של יהודה ליוסף:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.

יהודה מבקש את רשותו של יוסף לדבר, ואז פותח ומגולל את סיפורי המשפחה: על מותו כביכול של יוסף, ובעיקר על הבטחתו ליעקב שלא לאבד את בנימין. התורה איננה מקצרת או מתמצתת את דברי יהודה, וכך אנו קוראים את סיפורו של יהודה כסיפור נוגע ללב. הוא מתאר את בנימין כנער רך, מדגיש את זקנתו של יעקב, ומציע את עצמו כמחליף לבנימין בעונש המאסר.

ואכן, הסיפור נוגע לליבו של יוסף. הוא לא מצליח להתאפק, נותן את קולו בבכי והסוד מתגלה: "אֲנִי יוֹסֵף". בעקבות בהלת האחים, יוסף מבקש מהם לגשת אליו ומציג את נקודת מבטו להשתלשלות האירועים.

מעניין לראות שגם דבריו של יוסף נפתחים, כמו דברי יהודה בתחילת הפרשה, בהגשה ובהתקרבות: "גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". בדומה ליהודה, גם דבריו של יוסף מובאים באריכות ובפירוט. דברי יהודה הסתיימו בבכיו של יוסף, ואף דברי יוסף מסתיימים בבכי:

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו.

וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

נראה אפוא ששני הנאומים ממוסגרים במסגרת דומה: פתיחה בגישה והתקרבות, ואז נאום המסתיים בבכי.

מים עמוקים

הגישה וההתקרבות יוצרות את המגע הראשוני, ולאחר מכן הדיבור פותח את הלב. דיבורו של יהודה פותח את ליבו של יוסף; דיבורו של יוסף פותח את ליבם של האחים הדואגים, ואף את ליבם של פרעה ואנשי מצרים:

וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו.

המדרש מתאר את שיחתם של יהודה ויוסף כדליית מים מתוך באר עמוקה של מים צוננים:

…(משל) לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה… כך לא זז יהודה מהשיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו (בראשית רבה, צג).

לא בקלות דולים את המים מבאר עמוקה. הדבר מצריך קשירת חבל בחבל, משיחה במשיחה. פתיחת הלב מצריכה אורך רוח, ומילים רבות מדויקות. רק כך מצליח יהודה לפתוח ולרכך את ליבו של יוסף שליט מצרים.

בדברי הזוהר נמצא מדרש הפוך: "וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יִדְלֶנָּה – זה יוסף". מי שדולה את המים מן הבאר הוא דווקא יוסף. אפשרות ראשונה היא להבין שהכוונה היא ליוסף שמאזין ליהודה, וכך דולה ממנו את עומק ליבו, את הנקודה הפנימית של המחויבות המשפחתית. גם האזנה עמוקה מצריכה עמל כדליית מים מבאר עמוקה. גם היא דורשת אורך רוח, סבלנות ומאמץ. הקשבתו של יוסף לנאומו של יהודה אינה דבר של מה בכך, והיא שהובילה לפתיחת הלב. הקשב לתיאור מלא החמלה של האב הזקן והאח הנער, הוא הדלייה של המים העמוקים מליבו של יהודה.

אולם בהמשך להקבלה שפתחנו בה, ייתכן שהזוהר מכוון את דבריו דווקא לדיבורו של יוסף. כפי שראינו, ליבו של יוסף נפתח בתום נאומו של יהודה, אך ליבותיהם של אֶחיו עדיין סגורים. האחים מבוהלים, ובכיו של יוסף נותר בינו לבין עצמו.

הלב נפתח לחיבוק רק לאחר דבריו של יוסף, שגם הם כדליית מים צוננים מליבם העמוק של האחים. לצורך איחוד הלבבות בין יוסף לאחיו, והמפגש בין יוסף ליעקב, יש צורך בהקשבה של יוסף ליהודה אך יש צורך גם בדיבורו של יוסף, המתאר את נקודת מבטו:

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם… וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ־לֹהִים. (מה, ה,ח)

לא רק יהודה "משכנע" את יוסף לחמול את בנימין. גם ליוסף תפקיד בפתיחת הלב: דיבורו משתף את האחים בנקודת מבטו כמשנה למלך מצרים, וכך מאפשר להם למחול לעצמם ולהתקרב אליו. יוסף מספר לאחים מחדש את הסיפור שלו ואת הסיפור שלהם עצמם. בדבריו נשזרים הסיפורים הללו מחדש, באופן שמאפשר לשקם ולבנות מחדש את האמון המשפחתי.

אחדות השבטים

יהודה ויוסף, שסימלו את הפילוג הגדול ואת האפשרות לחיבור באמצעות דיבור והקשבה, הם אלה שאותם ידמה הנביא לשני עצים, עץ אפרים ועץ יהודה, המתאחדים לעץ אחד: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז, יז).

גם בנבואת יחזקאל, תפקידו של הנביא הוא לדבר, ליצור באמצעות הדיבורים את התקווה והאמונה:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר… וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ. דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ־דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי… וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם.

עלינו ללמוד לדבר דיבורים שיפתחו לבבות, שישזרו מחדש סיפור. ועלינו ללמוד להאזין היטב לדיבור מאמין, מתקן ומאחד, עד שנהיה לעץ אחד.

הרבנית בת־שבע סמט (מרצבך) היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עז ומלמדת במת"ן ירושלים