הרבה דרמה התחוללה במשכן הכנסת השבוע, סביב חוק שמעטים בישראל מבינים אותו לעומק. ראש הממשלה הוקם ממיטת האשפוז שלו יממה לאחר ניתוח ובניגוד לעצת רופאיו, וח"כ ביסמוט הוזעק מהשבעה על אימו. בן־גביר וגולדקנופף התמידו בהתעקשותם להצביע נגד החוק, אבל בלי שום קשר אליו – החרדים בגלל חוק הגיוס, בן־גביר בגלל שלל סיבות שהתחלפו עם הזמן (השבוע הנימוק היה שכר השוטרים, שכבר עלה בשנה האחרונה). בכנסת הדליקו לראשונה חנוכייה במשכן והמשיכו בהצבעות אל תוך הערב, אחרי שעות של נאומים שנועדו למשוך את הזמן. כל זה כדי שהממשלה תוכל להעביר את החוק הנוגע לרווחים הבלתי מחולקים, הידועים יותר כ"רווחים כלואים".
המושג הזה הפציע אל חיינו לפני כ־13 שנים עם ועדת טרכטנברג, שהמליצה למצוא דרך להטיל עליהם מס. מאז מנסים במשרד האוצר וברשות המיסים למצוא דרכים כיצד למסות חלק מהרווחים הללו לטובת קופת המדינה. חוק הרווחים הכלואים, שהפרלמנט שלנו סער סביבו השבוע, אמור להביא לקופת המדינה כעשרה מיליארד שקלים בשנה הקרובה, וחמישה מיליארד בכל שנה לאחר מכן. מדובר בחלק משמעותי מאוד מחבילת הקיצוצים שמשרד האוצר גיבש לקראת תקציב 2025. סך כל ההתאמות בתקציב עומד על כ־35 מיליארד שקלים, כך שמדובר בכשליש מכל החבילה. אילו חוק הרווחים הכלואים לא היה עובר בכנסת, היה נוצר בור אדיר בתקציב המדינה שלא ברור מהיכן היה אפשר למלא אותו. הסיבה הטכנית לדרמה הייתה התאריך: השינוי בחוק היה חייב לעבור לפני ששנת 2025 מתחילה. אחרת, מסובך להחיל בדיעבד שינויים בתחום המס.
כאשר עסקים מתמודדים עם עלייה בהוצאותיהם, הם מעבירים אותה הלאה אל הלקוחות, כך שכל התייקרות כזאת היא אבן שנזרקת למים ומייצרת אדוות רבות
אז על מה כל הסיפור? רווחים כלואים הם רווחים שחברות צברו, אבל לא נמשכו מהחברה. בניגוד לאדם שכיר או עצמאי, שמשלם מס הכנסה באחוזים שעולים ככל שהכנסותיו גדולות, חברות משלמות מס אחיד בגובה של 23% על הרווחים שלהן. אחרי שחברה שילמה מס חברות, היא יכולה להשתמש ברווחים לפיתוח העסק והתרחבותו, או שבעלי המניות של החברה יכולים למשוך את הרווחים לשימושם האישי. אם הם מושכים את הכסף מהחברה, הם נדרשים לשלם מס נוסף – מס דיבידנד בשיעור של כ־33%. למדינת ישראל יש עניין שחברות ישתמשו ברווחים כדי להתפתח ולגדול, מה שמצמיח את הכלכלה כולה, ולכן היא איננה ממסה את הרווחים אלא אם בעלי המניות בחברה מושכים אותם. מטרת המיסוי הדו־שלבי, כפי שהדבר מכונה, היא לאפשר לחברות לדחות את השלב השני של תשלום המס למועד עתידי, ובינתיים להשקיע את הכסף בהרחבת הפעילות הכלכלית.
לטענת משרד האוצר, חלק מהחברות בישראל משתמשות במנגנון המיסוי הדו־שלבי כדרך לאגור רווחים ולהתחמק מתשלום המס המלא. למשל רופא, עורך דין או רואה חשבון שבוחר להתאגד כחברה בע"מ, משתמש למעשה בחברה כ"חברת ארנק". הוא מקבל שכר עבור שירותיו, אבל בניגוד לשכיר שמשלם מס הכנסה מלא על הכנסותיו, ועוד מס־יסף אם יש לו הכנסות גבוהות במיוחד, מי שמאוגד כחברה יכול למשוך מהחברה שכר מינימלי הנדרש לצרכיו השוטפים, ועל יתרת הרווחים לשלם רק מס חברות בגובה של 23%. את הרווחים, שנשארים בתוך החברה, הוא יכול להשקיע בינתיים בשוק ההון או בנדל"ן, להשיא תשואה נאה על ההשקעות, ולדחות את תשלום המס בגין רווחיו, שבינתיים צוברים עוד רווחים.
ברשות המיסים מתייחסים לחברות מהסוג הזה כ"שכיר שהתחפש", ולא כחברה שצריכה להשאיר אצלה את הרווחים לטובת פיתוח עסקי. במקרים כאלה, ה"חברה" כולה בנויה על אדם יחיד או כמה אנשים שכל הכנסותיהם אינן מגיעות מפעילות ריאלית אלא ממתן שירותים ועמל אישי. סוג נוסף של חברות שמשתמשות במנגנון הזה לטובת דחיית תשלום מס הן "חברות החזקה", שהן חברות ללא פעילות עסקית אמיתית, אלא משמשות חברות אחרות להחזקת הרווחים ולהשקעתם בלי תשלום מס.
כל עוד החברות לא מושכות את הרווחים, מדינת ישראל גם לא יכולה לקבל את המיסים בגינם, ולכן הרווחים הללו נקראים "רווחים כלואים". מאז 2013 הצטברו רווחים בלתי מחולקים בהיקף של 700 מיליארד שקלים. רשות המיסים ומשרד האוצר מתבוננים על הסכום הזה כמו הר של כסף שרק מחכה שייגבה ממנו מס. במהלך השנים ניסתה המדינה להציע "מבצעי מס", שבמסגרתן חברות קיבלו הנחה על מס הדיבידנד אם ימשכו את הרווחים ולא ישאירו אותם בקופתן. אבל המלחמה יצרה צורך דוחק במזומנים לקופת המדינה, והזדמנות עבור משרד האוצר לנסות לפתור את הבעיה אחת ולתמיד.
רווח הוא לא מילה גסה
חוק הרווחים הכלואים שעבר השבוע בכנסת הוא למעשה לא חוק יחיד, אלא שורה של תיקוני חקיקה. המטרה שלהם היא לאתר את המקרים הללו של "חברת ארנק" ו"חברת החזקה", ולהחיל עליהן תשלום מס גבוה יותר בגין רווחיהן. "חברות ארנק" יידרשו לשלם מס שולי בגין הרווחים הלא מחולקים שלהן, כלומר לשלם מס בדומה לעובד שכיר. חברות החזקה יידרשו לשלם מס של 2% על הרווחים הלא מחולקים שלהן, או לחלק לפחות 6% מהרווחים הצבורים ולשלם בגינם מס דיבידנדים. המס יוטל על חברות שמחזור העסקים שלהן הוא עד 30 מיליון שקלים בשנה, ויוחרגו ממנו חברות ציבוריות, חברות תעשייה, חברות יזמות ובנייה, או חברות שממוסות במסגרת חוק עידוד השקעות הון, שכולל חברות הייטק למשל. בנוסף ניתנה "כרית ביטחון", שבמסגרתה חבות המס תחול רק על רווחים צבורים מעל 750 אלף שקלים.
בפועל מדובר בחקיקה מורכבת וסבוכה במיוחד, שהשוק יצטרך זמן רב כדי ללמוד את פרטיה הרבים. בראש ובראשונה, מערכות מס צריכות להיות פשוטות. קודם כול כדי שאנשים לא יהיו עבריינים בלא יודעין, ושנית כדי לעודד פעילות עסקית, יזמות וצמיחה. מערכת מס מורכבת היא עוד שכבה של בירוקרטיה על עסקים, ומערכת המס הישראלית מורכבת מאוד גם בלי הסרבול הנוסף של רווחים כלואים. כלל נקוט בידינו: במקום שיש אינטרסים כלכליים גדולים – יימצאו יועצי המס ועורכי הדין שיאתרו פרצות כדי להתחמק מהמס. יש לשער שרואי חשבון ויועצי מס קיבלו השבוע אינספור טלפונים, ושהרבה מאוד עסקים פוטנציאליים רוצים לדעת כיצד מתמודדים עם החקיקה.
חצי מתושבי ישראל לא משלמים מס הכנסה, ורבים מדי מקבלים מהמדינה הרבה יותר משהם מכניסים אליה. אולי כדאי להתחיל שם, לפני שמזעזעים את כל הסביבה העסקית
מעורבות של המדינה ברמת ההתנהלות הפנימית של חברה, כולל בשאלות של חלוקת רווחים, ניהול תזרים והשקעות, היא איתות אזהרה לעסקים שמבקשים רק שהמדינה תיתן להם לפעול. מה יעשו מכאן ואילך יזמים צעירים שמתלבטים אם להתאגד בישראל? היום קל מאוד להתאגד בכל מקום בעולם; זה עניין של לחיצת כפתור. גם תחושת חוסר ודאות של יזם, שלא בטוח באיזה מסלול הוא יהיה, אם החוק רלוונטי לו ואולי בעתיד המדינה תשנה את הכללים שוב, עלולה להביא אותו להקים את החברה שלו במקום אחר בעולם. מי שיפסיד זאת מדינת ישראל, כלומר אנחנו.
צריך גם לומר: רווח הוא לא מילה גסה, ואין סיבה להתייחס לרווחיות גבוהה כפשע. העובדה שעסקים משקיעים את הרווחים שלהם בנדל"ן ובניירות ערך, מעודדת פעילות כלכלית במשק. מצד שני, גם אחידות בתחום המס, כך ששני אנשים עם אותה הכנסה יידרשו לאותו תשלום מס, היא דרישה הגיונית מאוד של הממשלה.
חלק מסעיפי החוק תקדימיים בקנה מידה עולמי, וקשה לדעת מה יהיו השפעותיהם על הכלכלה. המתנגדים לחוק, בעיקר מי שאמורים להפסיד ממנו, מדברים על השפעה מזיקה על חברות קטנות שלא יוכלו לצמוח ולגדול, משום שלא ייוותר להן מספיק הון עצמי לטובת התמודדות במכרזים למשל, או לצורך מהלכים עסקיים גדולים שדורשים צבירת הון במשך מספר שנים. חברות משאירות רווחים בקופה גם כדי להתמודד עם שנים קשות, והממשלה תנגוס בכריות הביטחון ובעתודות הללו. יש גם תחזיות שבעלי עסקים יעדיפו להקים חברות מחוץ לישראל כדי להתחמק ממנגנוני המס הללו ולשלם פחות מס. רק בעתיד נדע אם התיקונים הללו יקדמו שוויון במערכת המס והכנסות גבוהות יותר לקופת המדינה, או שמא ייווצר פה בלבול ומערכת בירוקרטית סבוכה שתקשה על עסקים ואולי אף תבריח אותם מחוץ לישראל.
בשורה התחתונה, במשרד האוצר וברשות המיסים רואים בחקיקה הזו תיקון של עיוות מס, וגם בנק ישראל קיבל בסופו של דבר את עמדתם המקצועית. ואולם קשה להתעלם מההקשר, וברור שהצרכים התקציביים הדוחקים היו זרז משמעותי לייצר חקיקת מיסוי מורכבת, מול מה שבאוצר רואים כהר כסף ומקור זמין. אבל העיוותים והיעדר השוויון בנטל המס בישראל מתחילים הרבה קודם. חצי מתושבי מדינת ישראל לא משלמים מס הכנסה כלל, ורבים מדי מקבלים מהמדינה קצבאות, סובסידיות ושירותים הרבה יותר משהם מכניסים אליה. זה נראה כמו מקום שטוב להתחיל בו, לפני שמזעזעים את כל הסביבה העסקית.
