רק לשם השעשוע שאלתי את צ'אט GPT מי היה מוזמן להופעת אורח בתוכנית "הפטריוטים" אילו התקיימה בשלהי ימי בית ראשון. לקח לו זמן להבין את המשחק, אך לבסוף הציע שתי דמויות: שמעיהו הנחלמי וחנניה בן עזור. ביקשתי ממנו שיתקדם קצת עם הכיוון של חנניה, הראשון מתוך נביאי השקר שנאבקו בירמיהו, והתוצאות היו מעניינות (הטקסט כולו שלו, כולל התיאורים):
"מנחה: ערב טוב, צופים יקרים! אנחנו כאן בפאנל הפטריוטים, המקום שבו אנחנו מבטיחים לכם תקווה, חזון, והרבה מאוד אהבה לארץ שלנו. הערב: נביא החורבן ירמיהו מפיץ את הפסימיות שלו שוב… אבל יש לנו כאן מישהו שמחזיר את השמחה והאמונה! קבלו את חנניה בן עזור!
מחיאות כפיים מוקלטות. חנניה נכנס מחויך, מנופף לקהל.
חנניה: תודה רבה לכם! תענוג להיות כאן. באמת, אני שמח לראות שיש עוד אנשים שיודעים להבדיל בין נבואה ראויה לבין… ובכן, בכי ונהי.
פאנליסט 1: (צוחק) בדיוק, חנניה. ירמיהו הזה… מה נסגר איתו? כל הזמן "חורבן, חורבן, בבל תבוא, כולם יסבלו". מה עם קצת אופטימיות?
חנניה: (ביטחון עצמי רב) תראו, ירמיהו מנסה להפחיד את העם. אני, לעומתו, באתי עם מסר של תקווה.
פאנליסט 2: (נוטה קדימה) אבל מה תגיד על זה שהוא ממשיך לטעון שא־לוהים אמר לו אישית שבבל הולכת לנצח אותנו? זה די כבד, לא?
חנניה: (מנפנף בידו) חברים, אתם באמת חושבים שא־לוהים שולח רק נבואות של חורבן? הוא שולח אותי כדי להראות שיש גם צד אחר. שמעתם את הנבואה שלי? (נעמד קצת דרמטי) "כָּכָה אָמַר ה': שָׁבר אֶשְׁבּוֹר אֶת עוֹל מֶלֶךְ בָּבֶל!" איך אפשר לא להתרגש מזה?
מנחה: (מתלהב) מדהים, פשוט מדהים. זה בדיוק המסר שהעם צריך לשמוע עכשיו. מי רוצה לשמוע על חורבן כשהם יכולים לקבל מסר של ניצחון?
פאנליסט 1: (בזלזול) ירמיהו הזה פשוט מרגיז אותי. מה הוא בכלל יודע?
חנניה: (צוחק) הוא יודע לבכות, זה בטוח! ראיתי אותו יושב על חומת ירושלים ובוכה כאילו העולם נגמר כבר עכשיו. אני לעומתו מציע תקווה, בנייה, אחדות!
מנחה: (מסכם) חברים, זה ברור: אנחנו בצד של האור, של התקווה. ירמיהו יכול להמשיך ליילל, אבל אנחנו עם חנניה, שמביא מסר חיובי לעם ישראל. תודה רבה לך, חנניה בן עזור, על שהצטרפת אלינו הערב!"
מטרת הטור אינה ביקורת על ערוץ 14. אם תרצו אשמח לצרף כאן גם את התסריט של ג'יפיטי לפאנל עם ערוץ 12, שאליו בחר להזמין את ישמעאל בן נתניה, מי שמרוב תסכול על פעולות הממשלה רצח את גדליה בן אחיקם. אדרבה. דווקא מתוך ההזדהות עם הביקורת על אווירת ה"תבהלה", אני מכריח את עצמי לזכור שזו איננה תבהלה אם הבית באמת בוער. יש ויכוח עמוק בין באז שנות אור לוודי בסרט צעצוע של סיפור (את תוכן הוויכוח זכרתי אגב, אבל ג'יפיטי הזכיר לי מהיכן הוא לקוח), כשהם נופלים מחוץ לחדר הילדים ללא סיכוי נראה לעין למצוא את דרכם הביתה. "זה לא זמן לפאניקה", אומר אז באז; "זה בדיוק הזמן לפאניקה", עונה לו וודי. אם יש זמן להילחץ בו עד אובדן העשתונות, הזמן הזה הוא בדיוק עכשיו.
מאז שמחת תורה תשפ"ד אזרח ישראלי מביט קדימה וחרד לגורל הילדים שלו. הוא לא יודע איך תיראה המדינה שלו בעוד עשרים-שלושים שנה
יש מגוון של רגשות שליליים כרגע במרחב, אבל הפאניקה היא הלב, היא השורש של כל התסיסה. אנחנו מסתכלים סביב ורואים בחלקים רבים בעם כעס או שנאה, אך מדובר רק בתוצרי לוואי של פחד. מאז שמחת תורה תשפ"ד האזרח הישראלי מביט קדימה וחרד לגורל הילדים שלו. הוא לא יודע איך תיראה בעוד עשרים-שלושים שנה המדינה שלו. ואין לו שמץ של מושג מי יממן את כל העסק. כך שהתגובה הכי טבעית היא פאניקה. או "תבהלה".
למרות זאת יש הבדל אחד, קריטי, בין ירמיהו לבין חלק מהפרשנים באולפני החדשות. הפאניקה אצל נביאי ישראל היא נקודת מוצא, אבל היא לא תוכנית הפעולה. המסקנה שלהם לא תתמקד בכך שחייבים להחליף את העם או אפילו את המלך, אלא בהצבעה על פעולות קונקרטיות שיוסיפו טוב ויסובבו לאחור את הגלגל. גם כשיראו בעיניהם את החורבן עומד בשער, הם יסבירו איך אפשר לצמוח מתוכו. ואף שלעולם לא יעצמו את עיניהם מול הרע, הם יתייחסו אליו תמיד כשלב ראשון בדרך אל הטוב.
