הטענה שלדתיים לא אכפת מהחטופים היא עלילה מכוערת. אנחנו מוכנים לספוג אמירות כאלו כשהן באות מהכאב הנורא של משפחות החטופים והמשפחות השכולות. אך כאשר מעלילֵי השקר הם פוליטיקאים, עיתונאים או סתם מחרחרי מהומות נצחיים – לאלו קשה לסלוח על השקר המכוער הזה.
בכל בית כנסת סרוג שבו הייתי בשנה האחרונה מתפללים לפחות שלוש פעמים ביום לשלום החטופים. בכל בית אומרים בדמעות תהילים לישועתם. בכל משפחה יש בנים המסכנים את חייהם בלחימה להצלתם. אומרים לנו: לא מספיק להתפלל ולהילחם; צריך להפעיל לחץ פוליטי למען עסקה. אבל אז כבר אין מדובר במוסר וברגשות, אלא בביטחון ובפוליטיקה. לגיטימי לדחוף לעסקה במחיר גבוה, אך לא לגיטימי לטעון שכל מי שחושב אחרת הוא נבל מרושע.
ח"כ מיקי לוי מ"יש עתיד" צעק בכנסת בתחילת המלחמה: "בשם סיעתי – כל מחיר, כל מחיר!". האמירה "כל מחיר" היא מופקרת, ואלו שהכריזו כך לפני חצי שנה ויותר צריכים לעשות חשבון נפש: לו הקשיבה להם אז הממשלה היו היום סינוואר, נסראללה ואסד חוגגים את ניצחונם בראש חייליהם, ומחבלי החיזבאללה היו מתאמנים לטבח הבא במנהרות הענק שעל הגבול.
תאמרו: אבל היום המצב שונה לגמרי; המלחמה עומדת בפני סיום, רוב מטרותיה הושגו, והגיע הזמן לעסקה שתחזיר את החטופים הביתה. אני מסכים לגמרי, אלא שלמיטב הבנתי גם הממשלה מסכימה לגמרי. הרי דוברי ממשל ביידן, שונאי נתניהו מובהקים, חוזרים ואומרים שהמכשול לעסקה הוא חמאס ולא ישראל. איך לחץ על סמוטריץ' וביבי אמור לעזור בזה? כפי שאומר צביקה מור – גם הוא "משפחות חטופים" – לחץ כזה עלול דווקא להרחיק את העסקה; וכפי שמדגיש פרופ' אומן, לחץ כזה עלול גם להעלות את המחיר.
אסור לשכוח מהו בדיוק המחיר הזה: אין מדובר בכסף, אלא בדם. סגן ראש השב"כ, ישראל חסון, אמר שיותר משלושים יהודים נהרגו בגלל עסקת טננבוים. על עסקת שליט שילמנו בטבח שמיני עצרת. עוד לפני הטבח רצחו משוחררי עסקת שליט יהודים רבים, ובהם שכני ממודיעין, ברוך מזרחי הי"ד. האם דמו פחות אדום מדמם של אחרים? יש הטוענים שלפי ההלכה צריך להתעלם מסכנת נפשות עתידית ולהתרכז רק בהווה. יש אכן גישה הלכתית כזו, ויש לה עוד השלכות: למשל, שאסור לרופאים לנתח גופות, אפילו אם כך יצילו בעתיד מיליוני נפשות. אתם מוכנים לאמץ את ההשלכות הללו? אם נחזור לשחרור מחבלים, אין כאן ספק, אלא ודאי: כל עסקה קודמת עלתה לנו בדם, ואין סיבה לחשוב שזו הבאה תהיה יוצאת דופן. השאלה היחידה היא האם הסיכוי עולה על הסיכון; האם יותר חיים יינצלו מאשר יסוכנו.
כל עסקה קודמת עלתה לנו בדם, ואין סיבה לחשוב שזו הבאה תהיה יוצאת דופן. השאלה היחידה היא האם הסיכוי עולה על הסיכון; האם יותר חיים יינצלו מאשר יסוכנו
אנחנו צריכים להזדהות עם החטופים בכל ליבנו הקרוע. אך המנהיגים מוכרחים להחליט כאן מהראש ולא מהבטן, כדברי הרמב"ם על פעולות המנהיג האידיאלי: "מתוך חישוב ובהתאם למה שראויים לו, לא מתוך היגררות גרידא אחרי ההיפעלות (הרגש)" (מורה נבוכים א, נד). פרופ' פול בלום מאוניברסיטת ייל כתב ספר בעל כותרת פרובוקטיבית: "נגד אמפתיה". הוא טען שהנטייה לשים עצמך בנעליים של אחרים היא רגש חיובי, אבל עלולה להוביל מקבלי החלטות להכרעות הרות אסון. פרופ' דניאל בטסון שאל קבוצה של נבדקים האם צריך להקפיץ ילדה בת עשר לראש התור של הילדים הממתינים להשתלת איברים. הנבדקים ענו שהיא צריכה להמתין לתורה. לקבוצה שנייה אמר בטסון שמדובר בילדה ששמה שֶרי סאמרס, וביקש מהם להשקיע כמה דקות בניסיון לדמיין את סבלה, וכמה ישתפרו חייה אחרי ההשתלה. לאחר מכן שאל גם אותם האם לקדם אותה לראש התור. רוב הנבדקים דרשו הפעם להקפיץ את שרי למקום הראשון בתור להשתלות, בכל מחיר; הם הדחיקו את העובדה הפשוטה שהמחיר כאן הוא חייהם של ילדים אחרים.
החטופים עוברים סבל מחריד, וכולנו חייבים להזדהות איתם, להתפלל עליהם ולהיות מוכנים גם להסתכן למענם – כל עוד המחיר אינו חייהם של מאות קורבנות אחרים. מנהיגינו צריכים למדוד בחיל וברעדה את הסיכויים והסיכונים בכל עסקה, כי בכל מקרה מדובר בדיני נפשות. הלוואי שעד לפרסום המאמר הזה הוא כבר יתיישן, וכולנו נחגוג את שוב אחינו בשלום. אך בינתיים, מי שאינו שש להפעיל לחץ אדיר על מנהיגיו אינו שוכח את קורבנות ההווה, אלא מתייסר גם בדאגה לקורבנות העתיד.
