שיעורם הגבוה של בני המגזר הדתי־לאומי מקרב נופלי המלחמה מדובר זה חודשים רבים. בתחילה התגובות בתקשורת ל"תופעה" התמקדו בניסיונות לצמצם אותה תוך דקדוקים מספריים, אך כעת הדיון הפך לניתוח חברתי־פילוסופי במהותו. לא מעט אזרחים מגלים את המגזר מחדש, ואף שואבים כוחות מהמסירות של בניו יחד עם אחרים בכל החזיתות, אך יש מי שמבקרים את הסרוגים בדיוק על זה. הציבור הזה, הם אומרים, מאמין רק בכוח, ונעדר כל פתיחות לאופציה הדיפלומטית. יש גם מי שמגדיל לטעון שהנופלים הללו הם מחיר דמים מיותר שכל תכליתו שימור שלטון נתניהו. הם מאשימים את המגזר, על נופליו, פצועיו ולוחמיו האדירים, במניעים משיחיים. בגלגול עיניים ובמיאוס מופגן, הם מצליחים להפוך את הקדושים שמתגלגלים בבוץ כדי להדוף אויבי אמת בצפון ובדרום – לבעלי להט משיחי חסר אחריות.
אין טעם לדון עם מי שתולים את מסירותם של הלוחמים במניע פוליטי. טרפת נתניהו הממושכת הצליחה לגרום לאנשים מיושבים בדעתם להאמין בקיומה של כת דתית שמוכנה להקריב את בניה ולוותר על חטופיה, ובלבד שראש הממשלה לא יוחלף. לשיטתם אין לאנשים האלה לב, אין שיקולי ביטחון, רק קנאות ביביסטית שמובילה אותם בין סמטאות בית־חנון לנתיבי הר הרצל. למען האמת, גם הטיעון בדבר אידיאולוגיה כוחנית מושפע קשות מדמוניזציה תקשורתית או לכל הפחות מהיעדר היכרות עם הציבור הזה, ובכל זאת שווה להתעכב עליו.
אז מה עומד מאחורי ההתעקשות להכריע אויב בקרב, ולא דרך חתימות מעונבות? קודם כול, האויב. אנחנו פשוט מאמינים לו. מאמינים לצעדיו, לכוונותיו, לדבריו המפורשים שישוב לדרך הנוח'בה ויתמיד בפעולות הזוועה והטרור. בראשית שנות התשעים התנרמלה כאן תפיסה האומרת שאפשר לכסות על הדם בעזרת כמויות "לחיים" בכוסות שמפניה, תוך מיתוג הנרצחים מחדש בתור "קורבנות שלום". קנאי השלום המזויף ביותר שאפשר להעלות על הדעת דחקו ברשעות למשבצת הרעיונית של "אויבי השלום" את המפגינים הישראלים מימין ואת הטרוריסטים הפלסטינים – שנהנו לכל הפחות מהעלמת עין מצד הזוכה האש"פי בפרס נובל על אותו שלום. הרבה דם זרם מאז בנהרות אוסלו, ועדיין כל חשדנות כלפי אויב מוכח נתפסת פה כסרבנות שלום וכחיבה לכוח ולאלימות. החלום של כל לוחם לזכות לחלץ חטופים חמק איכשהו מהרדאר החברתי כאן. גם אחרי קטסטרופת 7 באוקטובר, יש מי שמאמין לשקרים מבית היוצר של הנוח'בה הנאצית יותר מאשר ליריבים פוליטיים שנושאים יחד בנטל הקיום השברירי כאן.
מה עושים כשהאויב שב לזירת הפשע כדי לחדש אותו, ובדרך להתעלל בחטופים, בבני משפחותיהם ובאומה כולה? נלחמים בו. מנצלים את המידע שנאסף ממש עכשיו מאינספור הנכנעים ברצועה, וחותרים להשבת החטופים כל עוד אין דרך אחרת. נוכח סרבנות חמאס – כן, חמאס – לכל עסקה שלא מסכנת את ישראל באופן מיידי, נראה כי דרך הפעולה הריאלית היא למנוע מהנאצים הדוברים ערבית להשמיש את מקומות המסתור שלהם, להתחמש מחדש ולהעלים את החטופים. בשביל זה הילדים שלנו התגייסו. בשביל זה הם נלחמים. לא בשביל נתניהו, לא כדי לכסח להנאתם, ואפילו לא כדי לנקום. הם שם כדי להכריע, כדי להביא עתיד טוב יותר למדינת ישראל. לא שלטונו של אדם מסוים עומד לנגד עיניהם, אלא עם ישראל. לו לבדו שמורה נאמנותם. פעם זה נחשב למעשה פטריוטי. פעם פטריוטיות לא נחשבה למאפיין משיחי.
רובים ושושנים
כדי ללמוד על ציבור, די להציץ בספרי הלימוד שלו ולבחון מי דמויות המופת שלו ומה הניע אותן. בעוד ילדי עזה ושאר חזיתות האויב גדלים לתפיסת "היהודים הם שטן שיש להשמיד", היהדות נלחמה מראשיתה למען ערכי צדק ושלום. חזון אחרית הימים שלה לא מבוסס על השפלה והשמדה של עם אחר, אלא על דיור משותף של זאב וכבש ושנ"צ ממושך של גדי לצד ארי. אבות האומה שגדלנו לאורם לא סומנו ככאלה בשל מבנה גופם החסון, וגם לא בזכות מצב חשבון הבנק שלהם או הכריזמה שהפגינו בעמידה מול קהל. הם היו ברובם רועי צאן צנועים, לא פעם מגמגמים או נחבאים אל הכלים. ענווים בהווייתם. דוד המלך – גדול מצביאינו, האיש שהכריע את גוליית האימתני – היה בכלל משורר ונגן מוכשר. כידוע, בהיותו איש מלחמות הוא לא נמצא ראוי לבנות את בית המקדש, ואילו בנו דווקא כן. אבל בואו נדייק: הארץ הייתה שקטה בימי שלמה לא משום שחתם עם האויב על הסכם דמים. הוא נלחם בחמת־צובה עד שניצח, וסלל דרך כלכלית עוקפת דמשק אחרי שאיבד את נתיניו שם. את בריתות השלום עם צור ועם אחרים חתם שלמה מתוך עוצמה כלכלית, אבל קודם כול צבאית. הוא לא סמך על מגעים דיפלומטיים שיחזקו לבדם את ממלכתו, ולא בנה על אהבת ישראל של צור או ממלכה שכנה אחרת כלשהי. הוא לא הסתפק בצבא קטן וחכם, לא שחרר את לוחמיו אחרי שנתיים ושמונה, אלא החזיק אותם ברוב כוח ובפיתוח יעילות גבוהה. רק בזכות זאת ישבו בתקופתו יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן הצפונית ועד באר־שבע בדרום המדברי. בתנועת כבדהו וחשדהו תנ"כית הוא הנחיל לנו את הדרך. משלמה בן דוד, הרועה בשושנים, ירשנו את המבט החכם והעמוק על יפי הבריאה, וגם על שברי הקהלת שבה.
חיילינו המצוינים הדליקו השבוע נרות חנוכה בסוריה ובלבנון ובעזה, בנעימה טובה, במדים ספוגי גשם, עם הנשק המכביד על הכתף. הם היו שם כממשיכי הדרך של כל מי שלחם לחירות יהודית, מתוך ציפייה לישועת אמת לעם הנרדף הזה. הם היו שם בפשטות – בשביל העם.
