יש נושא אחד שהייתי בטוחה עד השבוע שעבר שתמיד יישאר קדוש בציבור הישראלי.
השכול.
התגלית הקשה שהוא אינו כזה שוברת לי את הלב.
בשבוע שעבר נערך כנס של "ארץ שכם והשומרון". הכנס המחקרי השנתי מאחד ארכיאולוגים, היסטוריונים, אנשי ארץ ישראל, אנשי צבא ואנשים פשוטים – ובכלל, כל מי שההיסטוריה היהודית בחבל הארץ הזה מעניינת אותו. השנה הוקדש הטקס לזכרו של זאב ארליך, ז'אבו, שנפל לפני חודש בהיתקלות עם מחבלים בכפר שמע בלבנון. נסיבות כניסתו ללבנון עדיין נחקרות.
במהלך הטקס הגיעו נציגים ממשפחתו של סמל גור קהתי ז"ל, שנפל אף הוא באותה התקרית, וחוללו מהומה.
אולי עדיף לא
אני עדיין מנסה לעכל את המילים שכתבתי פה. תוך כדי כתיבתן, חלפה בראשי המחשבה שאולי עדיף לא לכתוב ולדבר על זה. פשוט להתעלם, כאילו זה לא קרה.
אולי עדיף להשתיק את האירוע הזה. אולי כדאי לתת לו להיבלע בהמון האירועים העוברים עלינו בקצב של רכבת הרים במהירות האור.
אולי עדיף וכדאי לא לדבר על דברים כאלה, ולדכא לכולנו את הלב.
ובכלל, אפשר לחשוב מה קרה שם, עוד מחאה בין שני מחנות בישראל. לא איזה חידוש גדול, מי ישמע.
מי שקרא עד כה וזאת הרגשתו לגבי הנושא, אני מבקשת שידפדף הלאה, לעמודים הבאים, או לחלופין שיקרא ספר. כי אני חושבת שזאת טלטלה גדולה מאוד, שזה עניין שחובה לדבר עליו, ובאופן אישי, שזה המקרה המייאש ביותר מבחינתי בשנתיים האחרונות.
אני לא רוצה להיכנס לפרטים וגם לא לדבר על אף אחד מבני המשפחות השכולות הנוגעות בדבר. משפחות שכולות, בטח כאלו שישבו שבעה אך לפני חודש, הן לא עניין לשיפוט.
הן בעצמן לא יכולות להבין לגמרי את החוויה שלהן, ולמה הן מרגישות מה שהן מרגישות.
אני רוצה לדבר על הדיווחים על הפרשייה המעציבה הזאת ברשתות החברתיות. בסרטון נראים בני משפחה זועפים מאוד שצועקים ו"מפוצצים את הכנס".
מי שהשקיע וניסה להבין את האירוע לעומקו ולא לסכם את פרשנותו רק מהסרטון, זכה לסיקור קצר בשני כיוונים.
לפי סיקור אחד, משפחה הגיעה למחות בעוצמה נגד הכנס ומארגניו בגלל נסיבות מותו של בנם, אף שטרם נגמרה החקירה בנושא.
לפי סיקור אחר, בני משפחה של אחד הנופלים התנהגו באלימות כלפי מארגני הכנס וכלפי בני משפחתו של הנופל השני.
מבוגר אחראי
ועכשיו מה? עכשיו הציפייה היא מאיתנו הצופים, שלא היו באירוע, שלא היו מעורבים בפרשה מתחילתה ועד סופה, לצקצק בלשוננו או לנפח את החזה בגאווה, תלוי לאיזה מחנה אנחנו שייכים ומה כלי התקשורת שצרכנו את הסיקור שהוא ייצר במיוחד בשבילנו.
משפחות שכולות, בטח כאלו שישבו שבעה אך לפני חודש, הן לא עניין לשיפוט. הן בעצמן לא יכולות להבין לגמרי את החוויה שלהן, ולמה הן מרגישות מה שהן מרגישות
ואני שואלת, אין לכם גבול? כלומר, יש גבול, והוא היה ברור מאוד עד לאחרונה, אבל אין לכם בושה לפרוץ אותו?
כן־כן, אני פונה אל כלי התקשורת שסיקרו את האירוע הזה. האם לרגע לא עברה בדעתכם, ההבנה שאתם עושים שימוש ציני ואומלל לחלוטין בשכול של אחרים, כדי לשרת את עמדתכם?
עד לאן תגיעו, בשם מקצוע העיתונות, בהוספת שמן למדורה המתחוללת בינינו זה שנתיים?
למה אתם ממשיכים לתת במה למחולל מלחמת האחים הנוראי הזה, שעלול להביא עלינו את מה שאנחנו כל כך חרדים ממנו?
בהחלט ייתכן חיכוך בין כמה משפחות שכולות, כמו בין משפחות חטופים, ובהחלט יכולות להתקיים מחלוקות.
אני מצפה מגופי תקשורת ומבימות שידור לקבל על עצמם את תפקיד המבוגר האחראי, ולמנוע או לפחות לצמצם את החשיפה לאירועים כאלה.
אחרי שהמשפחות האלו עברו את הגרוע מכול, ובמקרה הזה עדיין נותרו עם סימני שאלה ותחושת אי ודאות, הן מנסות בדרכים בלתי אפשריות להחזיר לעצמן את הנשימה ואת מסלול החיים שיוכל לעזור להן לשאת את משא השכול הכבד המוטל על כתפיהם.
הדבר האחרון שהן צריכות הוא להפוך לכלי פוליטי לטובת מלחמת הבוץ האיומה המתקיימת סביבנו.
זה לא מגיע לנו כחברה, לא מגיע לנו כעם. מגיע לנו שישמרו על הערכים הקדושים שלנו, הבודדים שנותרו.
בבקשה, תוציאו את השכול מחוץ לוויכוח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
