לעיקר עניינו של נוראות אלוהים ממקודשנו בפרשת השואה האיומה, של ראשית שנות הת"ש, הודעתי מאז כי יש לראות בזה יד ד', צור ישענו, קורא דורותינו, הנטויה עלינו, לתהליך חיסול וקץ גלותנו, עם הניתוח הנורא בכל גופה… של אומתנו, להיעקר מאחיזה בארצות העמים וטומאתם, כדי להתחדש להישתל להתחיות בארץ חיינו קדשנו נחלת אבותינו (מתוך כתב יד שפורסם בספרו של חגי שטמלר, "עין בעין: משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל", עמ' 241).
הרב דרוקמן דן במאורעות השואה מתוך פרספקטיבה שונה לחלוטין. כאן נדון בתפיסתו בעיקר על בסיס שיחה שמסר בישיבת אור עציון, ושפוסמה כמאמר בספר "משעבוד לגאולה: מפסח עד שבועות", שראה אור לעילוי נשמת סגן משה ברי הי"ד. אין הכרח לראות בדבריו מחלוקת עם הרב צבי יהודה כי אם הארת מרכיב חדש ואחר, שגם הוא עולה מתוך הסתכלות על התופת שחווה עמנו.
גורל עתיק
מחלוקת ארוכה ניטשת בין הוגים יהודיים שכתבו על השואה, בשאלה עד כמה יש לראות בה אירוע חד־פעמי בתולדות עם ישראל והאנושות בכלל, שדורש מודלים חשיבתיים ייחודיים, או שמא גם אם התופעה יוצאת דופן בהיקפה ובאכזריותה, היא משתלבת ברדיפות ואסונות אחרים שפקדו את עמנו לאורך הדורות. הרב דרוקמן פתח את שיעורו בנושא בהצהרה ברורה:
עניין זה, של "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" – לא התגלה לראשונה בשואה. עתיק יומין הוא. קיים הוא מאז היותנו לעם, דרך כל הדורות. דרך אש האינקוויזיציה בספרד, מסעי הצלב באירופה, כבשני ההשמדה של הנאצים ימ"ש, ועד ימינו אלה. זוהי דרך רצופה של ניסיונות בלתי פוסקים להשמידנו, כשבשואה בא הדבר לידי ביטוי בממדי שיא. זה גורלו של עם ישראל בכל הדורות.
מתוך דבריו עולה שגם אם ממדי האסון בשואה חורגים מכל מה שעם ישראל הכיר בעבר, השואה משתלבת במסכת חייו של עמנו משחר היותו. ההדגשה הזו חשובה לרב דרוקמן, שכן בניגוד למה שנדמה במבט ראשון, תפיסת השואה כביטוי נוסף של שנאת אומות העולם לעם היהודי איננה מגמדת אותה, אלא אדרבה: מכניסה אותה לממדים נצחיים והופכת אותה לפרק נוסף בתולדות עמנו. בכך היא משתלבת אפילו בסיפורי המקרא על אודות עם ישראל ומהווה שלב נוסף בהיסטוריה היהודית, ואף יש לראות בה חלק ממסע שראשיתו בבריאת העולם.
משום כך, גם תגובתנו לשואה צריכה להיות אחוזה בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ולא די במענה מקומי לאירוע שהתרחש בזמן ספציפי:
תכליתה של הבריאה היא "יהי אור". אור ה' המאיר בכל הבריאה כולה, הטוב האלוהי שממלא את כל הבריאה כולה… אולם בין ראשית הבריאה, "בראשית ברא אלוהים", ובין הגשמת תכליתה "יהי אור" – ישנה דרך ארוכה ורצופת מאבקים בלתי פוסקים בין טוב לרע, בין כוח הקדושה לכוחות הטומאה שרוצים לכלותו.
להתייחסות אל השואה בתוך הקשר היסטורי רחב יש תרומה נוספת. ייתכן שהרב דרוקמן חשש כי הוצאת השואה מקטגוריות החשיבה הרגילות עלולה להוציא אותה גם מסדר ההשגחה. ואולם לדבריו אדרבה, כבר בפסוק הראשון שבתורה (ובמדרש חז"ל שעליו) רמוזה השנאה היוקדת שעתידה ללוות לאורך ההיסטוריה את העם הנושא את בשורת ה' בעולם, ורק באחרית הימים "יהי אור". דווקא על רקע המאבק הארוך של שונאי ישראל "מתבררת האמת האדירה של נצח ישראל. את עם ישראל אי אפשר להשמיד בשום פנים".
על רקע דברים אלו ממשיך הרב דרוקמן לנתיב מפתיע, ומאיר נקודה פחות מוכרת בשיח המקובל על השואה:
ועם כל הפרדוקס שבדבר, דומני שהשואה היא בעצם ביטוי שיא של נצח ישראל… השואה גילתה לנו את כוחות הנפש האדירים הקיימים בעם ישראל. היא הפגישה אותנו עם כוחות הנצח הגנוזים בנו.
לא רק שהצלחתו של עם ישראל לשרוד את הנורא שבאסונותיו חושפת ש"את עם ישראל אי אפשר להשמיד", אלא שבתוך אירועים נוראים אלו נחשפו גם כוחות הנצח המצויים בעם ישראל.
כאן מגיעה התפנית המעניינת שעושה הרב דרוקמן: הוא איננו בוחן את השאלה היסודית בדבר הבנת דרכי ה' בשואה, אלא מבקש לבחון את דרכיו של האדם. ולא של הצורר המנוול – עניין שנכתב עליו לא מעט – אלא של יהודים פרטיים. מתוך כך הוא חושף פן חדש בנצח ישראל.
בשיעורו בנושא מזכיר הרב דרוקמן חמישה סיפורים אישיים על מסירות נפש של יהודים לקיום התורה ומצוותיה. בסיפור הראשון מתואר הרב משה פרידמן, שהעז פניו כנגד אחד הצוררים, ובסוף דבריו קרא בקול גדול "שמע ישראל", וכל הנוכחים עימו. הסיפור השני עוסק בקבוצת יהודים ששרו בקול מול הצוררים הגרמנים: "אנחנו נבלה אותם, אבינו שבשמיים". הסיפור השלישי מתאר את ר' מנשה, שהתריס מול גרמני וצעק לאחיו שהיו במקום: "חזקו אחי, אל תתייאשו, כי עמנו אל!". הסיפור הרביעי הוא על מסירות נפש של יהודים בגטו לקיום מצוות ברית המילה, גם כשהייתה בכך סכנת נפשות של ממש. והסיפור החמישי הוא על יהודי שהביא לחבריו סידורי תפילה כדי שיוכלו להתפלל, וספג על כך מכות קשות.
את הסיפורים כולם מסכם הרב דרוקמן באמירה:
יהודים ניצבים מול המוות הנורא עם כוחות חיים בלתי רגילים, עם אמונה כל כך אדירה בנצח ישראל. כל המציאות מסביב אומרת – משמידים את עם ישראל, עם ישראל הולך ונעלם. והנה, במציאות הקשה הזאת, קמים יהודים ומכריזים: "עם ישראל יחיה לעד!", "את עם ישראל לא תצליחו להשמיד".
ראוי לשים לב אילו סיפורים פרטיים בחר הרב דרוקמן להביא כעדות לנצח ישראל. ישנם סיפורי גבורה רבים מתקופת השואה, אך הרב דרוקמן בחר בסיפורים שיש בהם הכרזה של יהודים שה' אחד ושמו אחד, ובעיקר כאלה שניכרת בהם מידה של מחאה כלפי הצורר הגרמני והצהרה שה' הוא מלכו של עולם, והוא יבוא חשבון עם הצורר הגרמני. בכל הסיפורים שמציג הרב דרוקמן, יהודים פרטיים התעלו מעל תנאי הקיום הבלתי אפשריים וסיכנו את נפשם בהצהרה מול העולם כולו שיש ברית בין עם ישראל לאביהם שבשמיים. בעיני הרב דרוקמן, סיפורים אלו מבטאים את מסירות הנפש בעמידתה מול הצורר הגרמני. אימת המוות או עונש המלקות מצויים במרחק נגיעה, ולמרות זאת יהודים נותרו דבקים באמונתם ובשמירת מצוות.
"אוסף חדש של כתבי קודש"
כדי לחדד את הדברים, ברצוני להשוות את דבריו של הרב לכתיבה דומה על השואה, ועם זאת שונה ביסודה. הרב אליעזר ברקוביץ (1992-1908) המיר אף הוא את השאלה "היכן היה ה' בשואה" בשאלה "כיצד התנהגו יהודים בשואה", ואולם השוואה בין השניים עשויה ללמד אותנו עוד על משמעות בחירת הסיפורים של הרב דרוקמן. הרב ברקוביץ הקדיש ספר שלם לשאלת "אמונה לאחר השואה", ובפרק השלישי בספרו גם הוא מציע את התפנית הנזכרת:
אמנם נכון שבשום מקום עלי אדמות, ובשום שלב קודם בהיסטוריה, לא ניתן לחוות את האבסורדיות של הקיום, כמו במחנות ההשמדה הגרמניים; אך באותה מידה נכון שבשום מקום אחר בעולם ובשום זמן אחר לא ניתן היה לחוות את אצילות הקיום כפי שהיה אפשר לעשות זאת שם ואז (הציטוט מתוך תרגום הפרק שנכלל בספר מאמריו של הרב ברקוביץ, "מאמרים על יסודות היהדות").
בהקשר זה מרחיב הרב ברקוביץ ומתאר מחוות אנושיות יוצאות דופן שאנשים עשו כלפי זולתם ברגעים קשים מנשוא, וקובע שדווקא שם, במחנות ההשמדה, התעלה האדם לדרגתו הגבוהה ביותר. גם הרב ברקוביץ משלב בדבריו סיפורים אישיים רבים שמדגימים עמדה זו. בין השאר הוא מזכיר ניצול שואה שניצל הודות לחבר שסיכן את חייו כדי להביא לו מנת חיסון נגד טטנוס; יהודי עשיר שיכול היה לעזוב את פולין אך החליט להישאר ולתמוך באחיו שבגטו, וכך כתב לעוזרת שלו, שהייתה אזרחית זרה: "אני מאחל לך דרך צלחה. אינני מצטער שאני נשאר כאן. מכל החלטותיי בחיי שאינם קצרים – זה עתה מלאו לי שבעים שנה – רואה אני שההחלטה להישאר כאן בוורשה, בין אחיי ואחיותיי, הייתה חכמה ביותר".
הרב ברקוביץ מתפעם מסיפורים מעין אלו, וכותב: "כאשר יום אחד יקובצו המסרים הכתובים האחרונים מהגטאות וממחנות ההשמדה למהדורה שתהיה ראויה לעומק האמת וההשראה שבהם, הרי זו תזַכה את האנושות באוסף חדש של כתבי קודש".
הדמיון בין דברי הרב דרוקמן לדברי הרב ברקוביץ ברור: שניהם מעתיקים את ההסתכלות על האירועים אל תגובת הקורבנות היהודים נוכח מעשי הזוועות שנעשו בהם, ושניהם מוצאים בגבורתם של יהודים אומללים אלו פתח של תקווה, מעין התרסה פנימית שעומדת בניגוד חריף למעשי הזוועות של הנאצים.
ואולם לצד הדמיון, ההבדל ביניהם מובהק וברור. הרב ברקוביץ עוקב אחר מחוות אנושיות שיש בהם עזרה לזולת. כל הסיפורים שהוא מביא עוקבים אחרי אכפתיות של איש לרעהו, אכפתיות שיש בה מסירות נפש של ממש, מצד מי שסיכנו את עצמם כדי לעזור לזולתם. באחד הסיפורים הרב ברקוביץ מעלה על נס אפילו אישה שהפצירה בבעלה שלא יפגע באויב הגרמני ולא יהפוך לאדם שנוהג באלימות, בדומה לרשעים שמולם עמדו.
לעומת זאת, הרב דרוקמן שילב בשיעורו סיפורים על מסירות נפש של יהודים למען קונם. אפשר לשער בביטחון שגם מחוות אנושיות ריגשו את הרב, אולם כדי להוכיח את "נצח ישראל", כשם המאמר, הוא לא הסתפק בהצבעה על אכפתיות אנושית, אלא חיפש מקרים של מסירות נפש יהודית. לא רק חמלת איש על רעהו האירה את אפלת מחנות ההשמדה, אלא גם כינון הברית בין עם ישראל לה' ודבקות במה שמעבר למציאות, מעבר לעולם.
לא בכדי כתב הרב ברקוביץ שסיפורי השואה שהוא הצביע עליהם יכולים להיות מאגר חדש של ספרי קודש "לאנושות". הוא מדבר על "אצילות הקיום", ועל כך ש"סיפור איבוד הצלם של האדם מוכר היטב. מתוך צערנו עליו, אולי נעלמה מעינינו גדולת האדם". יתרונו של "האדם" באשר הוא ספג מכה אנושה בשואה, כאשר התגלה לאיזה רוע הוא מסוגל. את החורבן הזה מבכה הרב ברקוביץ, ותיקונו בעיניו מתרחש באלטרואיזם הנשגב שהתגלה אף הוא באותם ימים, אצל הנרדפים והמעונים. בזכות אותם אנשים שלא זנחו את עולמם המוסרי גם בלב התופת, אפשר לשוב ולהאמין בצלם אלוהים שבאדם.
בשונה ממנו, הרב דרוקמן אינו רואה בשואה "התקפה על האדם" אלא "התקפה על היהודי", על מהותו הסגולית של עם ישראל:
אם אכן ישנו רצון למנוע מאור ה' להאיר בעולם, זו הדרך – להשמיד את נושאי האור עד אחד… הנאצים ימ"ש תפסו את המהות של סגולת ישראל… מעמקי הטומאה הבין את המהות האמיתית של עם ישראל.
ממילא, עיניו נשואות אל "התנהגות יהודית", ולמידת הדבקות של יהודים בה' ובשמירת מצוותיו. לא "האנושיות" היא גולת הכותרת של דבריו, כי אם הברית הכרותה בין עם ישראל לה'.
חלק ממשנה חינוכית
"מה שהתגלה לאמיתו של דבר בשואה", כותב הרב דרוקמן בסוף מאמרו, "הוא הכוח של נצח ישראל, והוא הוא הביטחון המלא בניצחוננו, שיביא בסופו של דבר לאושר של האנושות כולה". אכן, גם הרב דרוקמן מבליט בסוף דבריו שגילוי אורו של עם ישראל יביא בסופו של דבר "לאושר של האנושות כולה", אך הדרך לממש ייעוד זה עוברת דרך קיום הברית הלאומית של עם ישראל עם אלוהיו. ברית זו זקפה את קומתה דווקא ברגעים הקשים ביותר לקיומה, כשהיו סיבות טובות להפר אותה, באמצעות מסירות נפשם של יחידים שאחזו בה ומסרו את נפשם עליה.
ייתכן שהרב בחר להבליט נקודות אלו גם בשל משנתו החינוכית־רוחנית, שעל פיה "יש להעצים את החיוב במקום להתמקד רק בלחימה ברע", כפי שתיאר זאת הרב יונה גודמן במאמר. "העיקר אינו טמון בקרב מאסף נגד תופעות בלתי רצויות, אלא בבניין של השקפת עולם אמונית בריאה, החל מן המסד. הרב מאמין שעיקר חינוכו של הצעיר הוא בהוספת אור, ולא במאבק נגד החושך". כך, אפילו בחשכת השואה מצא הרב נקודות של אור.
כאמור, זווית הסתכלות זו איננה מבטאת מחלוקת של ממש עם שיטתו של הרב צבי יהודה. אפשר לאחוז בשיטת "הניתוח האלוהי", ועם זאת להאיר את דמויות המופת שמסרו את נפשם למען קיום תורה ומצוות בזמן השואה. יתר על כן, הרב דרוקמן – ממש כמו הרב צבי יהודה – מבקש לבחון את השואה על הרקע הרחב של ההיסטוריה הישראלית כולה, למן בריאת העולם ועד ימינו. לשיטת שניהם, רק מתוך הסתכלות רחבה זו אפשר לגשת לאירועים כה דרמטיים ונוראיים בתולדות האומה.
עם זאת, בעוד הרב צבי יהודה מדגיש את הניתוח הכואב שישראל היו זקוקים לו בשל התאהבותם בגלות, הרב דרוקמן מבליט גם את האור הבוקע מתוך חשכת ניתוח זה. האמירה שבעת השואה ניתן ביטוי שיא לנצח ישראל, אינה רואה לנגד עיניה רק את התוצאות שבעטיין עם ישראל הוקָא מתוך הגלות, אלא טוענת שגם בזמן "הניתוח" עצמו הלכה והתעמקה הברית שבין ה' לעם ישראל אוהבו. גם כשה' הסתיר פניו, עם ישראל נענה לו והכריז "הנני".
