לפעמים נדמה לי שהרגעים המכוננים בחיינו מתחפשים לשגרה. מגיחים לשבריר שנייה במפגש עם יצירה פשוטה. הנה אני, יושבת מול מסך המחשב וסרט שוליים־לכאורה מאיר לי את כל חדרי הנפש. "ילדי האמזונס האבודים" מתחיל כמו סיפור פשוט: מטוס קל ובו משפחה של ילידים קולומביאנים טס בשמי התכלת במאי 2023. אותות המצוקה האחרונים שלו נעלמים אל תוך יערות העד של האמזונס. הצבא מגיע עם כל הטכנולוגיה המתקדמת, עם כל הפרוטוקולים המדויקים. אבל לג'ונגל – ובכן – לג'ונגל יש חוקים משלו.
כל מאמצי כוחות ההצלה לא צולחים, עד שהם מבינים שעליהם להיעזר באנשים מקומיים שיודעים להתמצא בסבכי היערות. הם מצרפים לחיפושים את הילידים – אלה שהממסד רדף, שהציוויליזציה דחקה לשוליים. אלו מגיעים לחיפושים עם תיקי גב שיצרו מצמחייה מקומית, פורצים בידיים מחוספסות את השבילים הבלתי נראים. הם לא מחפשים עם מפות ומצפנים – הם מחפשים עם הלב ומצליחים לאתר את המטוס האבוד ובו שלוש גופות. לצידו מזוודות פזורות שמהן נלקחו חפצים. הם מבינים שייתכן שהילדים נותרו בחיים.
מלאי תקווה מהתגלית, החיפושים מעלים הילוך וכל המדינה עוקבת אחריהם דרך התקשורת. תחילה הם לא מעלים דבר, אבל בניגוד לצבא – שמשתמש בעיקר בפרוטוקולים המוכרים שלו לאירועי אסון – הילידים בוחרים להיכנס לראשם של הילדים. הם לא צועדים בשבילים המתוכננים שמבוגרים היו בוחרים. ילדים, כך הם מבינים, הולכים לאן שהסקרנות והדמיון לוקחים אותם. כדי להסיח מחשבות סוררות ולהצליח להקשיב לקולות היער הם שותים את תמצית עלי הקוקה, בניסיון להתחבר לעולם העתיק שבו כל עלה לוחש סוד וכל שביל מספר סיפור. לאט־לאט הם מגיעים לממצאים – מוצץ קטן על האדמה, סינר שנזנח בין העלים. הם מעמיקים אל מעבר לעקבות הפיזיים – חוקרים את ההיסטוריה המשפחתית, מבררים על חייהם של הילדים לפני התאונה. כשהם מגלים שאביהם (שלא היה בטיסה) הוא כנראה אדם מתעלל, הם מתחילים להבין שאולי הילדים לא רק אבודים, אולי הם במנוסה. כמה מהם גם מחזיקים באמונה שזו בעצם נקמתה של האדמה באדם המודרני שמנצל את משאביה לרעה. שהיער בחר לקחת את הילדים תחת חסותו כדי ללמד את המבוגרים לקח על יחסם לטבע.
אחרי 40 יום של חיפושים, כשהכוחות כבר חשבו להתייאש, נמצאו הילדים מותשים אך חיים. כל המדינה על הרגליים, כי באמת, מה הסיכוי? בעדותה סיפרה האחות הגדולה בת ה־13 שהיא ליקטה פירות יער שזיהתה כראויים למאכל, תפסה דגים בנחלים כפי שלמדה ממשפחתה. היא השתמשה בכל פיסת ידע מסורתי שהועבר אליה ובזכות זה הצליחה לשמור על אחיה בחיים – כולל אחותה בת ה־11 חודשים שנמצאה בריאה בזרועותיה. 40 יום. כמו המסע במדבר, כמו המבול, כמו שבועות ההיריון, כמו כל הסיפורים העתיקים על הישרדות ולידה מחדש. האם זה נס או אולי בעצם תזכורת לחוכמה שאבדה לנו בין מסכי המחשב?
יש בעולם תבונות עתיקות כמו היער. שורשיות ועמוקות, שאנחנו – ילדי העידן המודרני – הפסקנו להעריך. חוכמות שנולדות מתוך הקשבה עמוקה לפעימות הלב של הטבע, מתוך אמונות שהתבשלו באש איטית של דורות. מתוך הבנה עדינה של הריקוד המופלא בין כל היצורים החיים – מהעלה הקטן ביותר ועד האדם.
40 יום של חיפושים. כמו המסע במדבר, כמו המבול, כמו שבועות ההיריון, כמו כל הסיפורים העתיקים על הישרדות ולידה מחדש. האם זה נס או אולי בעצם תזכורת לחוכמה שאבדה לנו בין מסכי המחשב?
לא מזמן שמעתי שמי שעמדו מאחורי המידע המכריע שהוביל ללכידתו של סינוואר היו קבוצה של נערי גבעות, גששים מיומנים עם חוכמת שטח שבעברם שירתו ביחידת "ספר המדבר" שנסגרה אך לפני שנה. הם פעלו לצד לוחמי ביסל"ח בעזה באזור שנחשב לנקי ממחבלים, ובעיניהם החדות זיהו את העקבות המסגירות של חולייתו והנחו את הצבא להמשיך לסרוק שם.
חנוכה שזה עתה חלף הוא חג שנחגג בפורמטים כאלו ואחרים בהרבה תרבויות. בכולן יש הזמנה להתבונן בחשכה של הימים ההולכים ומתקצרים, לגלות בתוכה את האור שמסתתר. להיחשף לפלאים השקטים של הטבע; אל הניסים היומיומיים שחומקים מהבנתנו המלאה אך מותירים בנו תחושה עמוקה – שכל החוטים בעולם קשורים זה בזה במארג עדין ומופלא. ואולי מה שנדמה לנו כפלא אינו אלא רצף אירועים שמתחברים בדרך שגדולה מיכולת ההבנה שלנו. הילידים באמזונס, נערי הגבעות בישראל – הם מזכירים לנו שיש דרכים אחרות לדעת, להבין ולראות. שלפעמים הפלא הגדול ביותר הוא לא בידע שצברנו, אלא בידע שאיבדנו ועלינו למצוא מחדש.
rachelm@makorrishon.co.il
