תגידו, גם אתם מרגישים שזו תקופה כזאת של משברים, שיש הרבה אנשים עכשיו שהחיים שלהם מתפרקים, ואני לא מדבר על המלחמה בכלל, אני מדבר על החיים, על החיים הכואבים והיפים והדוממים והצורבים, לא יודע, אולי זה בראש שלי, ואולי זה לא בראש שלי, אולי יש הרבה אנשים שעוברים עכשיו משהו, בחסות המלחמה שלא נגמרת, בחסות החורף שרק מתחיל, בחסות הימים שמחשיכים כל כך מוקדם. לא יודע. אני לא יודע כלום כבר. מנקודת מבטי יותר מדי אנשים עכשיו נפרדים, יותר מדי אנשים שוקעים בוויכוחים כואבים, יותר מדי אנשים לא מוצאים את עצמם, יותר מדי אנשים שוקעים בתחושות מרות של אשמה ובושה ועצב. לא יודע, אולי אני מדמיין. ואולי אני לא מדמיין. אולי החיים באמת קצת קשים עכשיו. ואולי אנחנו קצת יותר קשים. זה נשמע לי יותר סביר.
השבוע הזדמן לידי איזה דף מקורות לילדים, ובו נתקלתי במקרה בסיפור יפה מאוד ומוכר מאוד שמופיע בגמרא. זה סיפור על אדם הראשון. כבר קראתי את הסיפור הזה בעבר. קראתי אותו כמה וכמה פעמים. אבל רק השנה, כך נדמה לי, קראתי אותו באמת. רק השנה הבנתי כמה הסיפור הזה עצוב. וככה זה הולך.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר – "אוֹי לִי! שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ! וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם!" עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר – "מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא… הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים".
וואי וואי וואי כמה שאלות יש לי על הסיפור הזה! נתחיל בהתחלה. אדם הראשון רואה את הימים מתקצרים. הוא יכול להגיד – "וואו הימים מתקצרים כמה מוזר ונחמד ומעניין!" אבל במקום זה הוא מגיע למסקנה קודרת – העולם הולך ונחרב וחוזר לתוהו ובוהו. ואם זה לא מספיק נורא – אין לו ספק שזה קורה בגללו. בגלל שהוא סרח. בגלל זה נחרב העולם! אוי! איזו פרשנות איומה. איזו תפיסת מציאות אשמתנית וקודרת. למה זו הפרשנות שלו ריבונו של עולם!
אז אדם הראשון עוצר את חייו ויושב שמונה ימים בתענית ובתפילה. והזמן חולף. בהתחלה נדמה ששום דבר לא משתנה. ושהעולם צועד אל התוהו. אבל אז, לפתע, באים ימי טבת. והימים לפתע מתארכים להם. השמש הטובה מחממת את העולם כל יום עוד קצת, ולאט לאט האור חוזר לחיים, והסומק חוזר ללחיים, אוטוטו אפשר כבר ללכת לים. ואדם הראשון, אוי ואבוי, במקום לשמוח בהישגים שלו, במקום להגיד לעצמו – "וואו שיחקתי אותה! בזכות התענית שלי, ובזכות התפילה שלי, הימים שוב מתארכים!". לא, זה לא מה שהוא אומר. להפך. הוא אומר – "מנהגו של עולם הוא". כלומר – הפעולות שלי חסרות משמעות. אין שום קשר ביני לבין מה שמתרחש במציאות. המעשים שלי לא משפיעים על העולם. לעולם יש טבע, ואני בסך הכול אורח אומלל ומובס שחי בו באוקיינוס של צער ואשמה.
אבל אז – משום מה, מתוך התוהו המבולבל הזה – אדם הראשון הולך ועושה שמונה ימים טובים! למה הוא עושה ימים טובים. מה יש לו לחגוג. בהתחלה הוא חשב שהעולם נחרב באשמתו. עכשיו הוא מבין שהעולם מצפצף עליו, ושלתפילות שלו אין שום משמעות. מה בדיוק הוא חוגג. מה בדיוק הוא חוגג. אולי הוא חוגג את זה שהעולם לא נחרב. אולי הוא מפצה על שמונת ימי הצום והתפילה, בשמונה ימים של עונג ושמחה.
ואולי – וזאת הפרשנות שלי – אולי הוא עושה לעצמו ימים טובים – פשוט כי אין לו שום ברירה אחרת. הוא אדם הראשון. הוא לא מבין את העולם. הוא בטוח שהכול באשמתו. הוא בטוח שהכול בגללו. הוא בטוח שהעולם דוהר אל סופו. הוא מתפלל ומבין שאין בזה שום טעם. אין לו תכלית. ואין לו תוחלת. ואין לו משמעות. ואין לו שום השפעה על המציאות. הוא סתם, אורגניזם קטנטן בעולם עצום שצועד אל סופו. וכל מה שנותר לו זה לשמוח. לעשות ימים טובים. לאכול, לשתות, לשיר, לאהוב, להתנשק, להתחבק, לגדל ילדים מתוקים. לעשות ימים טובים.
וכמו אדם הראשון – כך גם אנחנו – ראשונים בעולם. אנחנו כאן לכמה שנים ספורות. זה הגלגול שלנו. זאת ההזדמנות שלנו לחיות. וגם אנחנו, כמו אדם הראשון, מביטים בעולם בתדהמה. אנחנו רואים את העולם צועד אל התוהו. כבר שנה ורבע שכולם נלחמים בכולם. גם אנחנו, כמו אדם הראשון, מאשימים את עצמנו בהכול. גם אנחנו שוקעים במרה שחורה של אשמה ושל עצב. גם אנחנו מתפללים ונכשלים. גם אנחנו לומדים בדרך הקשה והכואבת – "מנהגו של עולם הוא". ככה זה. ככה החיים. ואין מה לעשות. אין מה לעשות.
ואשר על כן – גם לנו, כמו לאדם הראשון – לא נותר אלא לשמוח בחיים המרים האלה, לחגוג אותם, בשקיקה, בתאווה, בגאווה, באהבה. לעשות ימים טובים. לעשות ימים טובים! בלי לכעוס על עצמנו. בלי להאשים את עצמנו. בלי להתבייש בעצמנו. פשוט לחיות את החיים בטוב. לחמול ולסלוח ולהתרפא ולאהוב. זאת הברירה האחת, הלא טבעית שלנו, זו הקריאה המרה של אדם הראשון אלינו – ללכת ולעשות ימים טובים. ועוד יותר טובים. ועוד יותר טובים. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
