לאור הצלחתו הפנומנלית של העיבוד החדש של מלך האריות מ־2019, היה זה רק עניין של זמן עד שדיסני ימצאו דרך לחזור לסוואנה האפריקנית. "מופאסה: מלך האריות" הוא למעשה פריקוול שחוזר לעברו של מופאסה. העלילה נעה בין ההווה, שבו רפיקי מגולל בפני טימון, פומבה וקיארה – בתם של סימבה ונלה, את סיפור המעשה, לבין העבר שבו מתרחשת העלילה המרכזית המתארת את נסיבות פגישתם של מופאסה וטאקה (שלימים יהפוך לסקאר) כגורים, ואפשר לראות כיצד למרות היותם אחים חורגים אוהבים ונאמנים החלה לבעבע ביניהם היריבות הרעילה שאת סופה כולנו מכירים.
האמת היא שאף אחד לא ביקש את הסיפור הזה ולא הכי זקוק לו, מלבד דיסני כמובן, שהחליטו לנצל את ההזדמנות כדי לתת מענה לאחת הביקורות הגדולות על מלך האריות – הסגנון הפשיסטי שבו מתוארת בסרט הערצת השליט והמלכת יורשו. כדי לתקן את הנרטיב, דיסני עושים מעבר מההשראה שלקחו מ"המלט" השייקספירי עבור הסרט הראשון, ללא פחות מאשר סיפורו התנכ"י של משה רבנו (לפחות כפי שהוא מטופל בגרסותיו ההוליוודיות של הסיפור) וכך, מופאסה נמשה מהנהר כגור לאחר שאבד בשיטפון; הופך לבנה המאומץ של המלכה ואחיו החורג של הנסיך טאקה; ובבגרותו מתקיימות בו כל התכונות הרצויות במנהיג אמיתי: פשוט־עם שאינו מעוניין להנהיג וכזה שהשררה נכפית עליו בזכות יושרו ואומץ ליבו. מנגד, גם סקאר מקבל בהתאמה טיפול "עשרת אלפים" שמציב אותו כקורבן של חינוכו הנוקשה ונסיבות חייו.
יש משהו מעייף באובססיה ההוליוודית להפיכת נבליה לאנטי־גיבורים מורכבים ומעוררי הזדהות, אך יש להודות שהבחירה הזו עובדת כאן היטב והופכת את מערכת היחסים שבליבו של הסרט למותחת ומעוררת עניין. אבל דיסני כהרגלם אינם מסוגלים להניח לסיפור טוב לנפשו בלי לדחוף לתוכו מסרי ווק מעייפים. הפעם מדובר בנרטיב חמור סבר של כיבוש וטיהור אתני, שמבוצע בידיה של להקת אריות לבנים אכזרית שמסלקת את הגיבורים מאדמתם וממשיכה לרדוף אותם עד חורמה. הבחירה באג'נדה אנטי־קולוניאליסטית לא רק מעלה ניחוח נפתלין חריף אלא בעיקר תמוהה מאוד. כאילו אין בנמצא אינספור דוגמאות עכשוויות ורלוונטיות בהרבה לעימותים תוך־שבטיים אכזריים באפריקה. אוי הצביעות.
מי שאמור היה לתת לכל הסיפור הזה מידה נוספת של חשיבות הוא הבמאי בארי ג'נקינס ("אור ירח", "סיפורו של רחוב ביל"), יוצר שחור בעל מצפון פוליטי מפותח. חבל שאף אחד לא סיפר לו שבהפקות ענק מעין אלו שמכוונות למכנה המשותף הרחב ביותר, יכולתו להשפיע על הסיפור הדידקטי לא באמת קיימת ודיסני בסך הכול עשו בו שימוש לצרכי שיווק.
מבחינה טכנית, הסרט מציג לראווה את אותה טכנולוגיה דיגיטלית מרהיבה של קודמו, אך עם שינוי מהותי חשוב – הפעם ניתנה לחיות יכולת ההבעה. כזכור, בגרסת 2019 נעשה ויתור מודע על האנשת בעלי החיים לטובת אשליה פוטו־ריאליסטית מושלמת, כשהמחיר היה פגיעה ב"משחק" הדמויות. כעת, כשהחיות מסוגלות שוב להביע עצמן באופן מלא, התוצאה הסופית אומנם מחלישה מעט את הפן הריאליסטי אך היא עובדת נהדר דרמטית. כמה חבל שאגפי ההומור והמוזיקה אינם מצליחים לשמור על הסטנדרטים הגבוהים של המקור. פומבה וטימון המקסימים רחוקים מלספק את הסחורה הקומית, ונוכחותם המאולצת גם כך בסיפור המסגרת מדגישה עד כמה הוא מיותר. אך הבעיה הקריטית כאן היא השירים – המרכיב הכי חשוב בהפיכת סרטי האנימציה של דיסני לקלאסיקות על־זמניות. אין כאן ולו שמץ מהקסם המלהיב, המקפיץ והמרגש של שירי הסרט המקורי ומיכולתם לקדם את הסיפור. הכול סתמי ונשכח. מופאסה: מלך האריות מציע עלילה מעניינת ומותחת. אך עם יומרה פוליטית תמוהה ובעיקר, ללא קסמם המשלהב של שירים מוצלחים, הוא לא יצטרף לקודמו כחלק מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי.
מופאסה: מלך האריות ארה"ב 2024 בימוי: בארי ג'נקיס, 118 ד'
