בחודש שעבר ציין העולם את יום פטירתו של יהודי איש פולין, שנחרת במחזור הדם היהודי לשמצה אך לעיתים גם להערצה, ושמו יעקב פרנק. 233 שנים אחרי מותו, טרם פגה המשיכה העזה לדמותו. רק כך אפשר להסביר את העובדה שרומן על דמותו זיכה את הסופרת הפולנית המופלאה אולגה טוקרצ'וק בפרס נובל לפני כשש שנים, את הספרים והמחקרים שמוסיפים לצוץ בעניינו תדיר (כאן המקום להזכיר את ההוצאה המחודשת של ספרו היפה של נשיאנו לשעבר, "על תילי בית פרנק", בהוצאת בלימה הירושלמית) ואף את העובדה שהוא עדיין מוסיף ומככב ב־2024 במרכזן של תיאוריות קשר אנטישמיות של דמויות עלובות כמו הפסידו־עיתונאית האמריקנית קנדיס אוונס.
ואחרי כל זה נדמה שקוטבי התודעה שדמותו נעה ביניהם עדיין מפספסים לא פעם את העיקר: פרנק זכור לרבים, בראש ובראשונה, בתור משיח השקר של ההוללות. אחרים, לעומת זאת, קוראים את משליו האגדיים ומוצאים בו מבשר של הספרות העברית המודרנית, ויש גם מי שמעלים לנגד עיניהם את המשמר הצבאי שהקים לעצמו בסוף ימיו בעיר הגרמנית אופנבך על הנהר מיין, ולפיכך רואים בו מעין סנונית ראשונה של חזרת היהדות אל ההיסטוריה, ובפרט אל ההיסטוריה של הכוח. אבל אחרי כל זה יש מילה אחת שצריכה להזדהר בזוהרה המחריד בזיכרוננו כאשר אנו מדברים על הסיפור הפרנקיסטי: דם.
אין ספק שהחגיגה הדתית שערכו פרנק ותלמידיו בעיירה בגליציה, שבמרכזה אישה מעורטלת ממשפחת רבנים חשובה, היא מאורע מסעיר לב והופך קרביים בו בזמן, שהכניס יסוד חדש ואפלולי לתולדות היהודים. אין גם ספק שהשאלה אם ייתכן שמעשיותיו של רבי נחמן הושפעו מהצלחתם ומתפוצתם של דברי פרנק היא כבדת משקל. רבים רואים במילותיו של רבי נחמן על בנות מלך אבודות, במחוזות שחלום ומציאות משמשים בהם בערבוביה, את ראשית היכולת לספר סיפור יהודי שמרחף במובהק מעל לקרקע המציאות (אהרן אפלפלד המנוח היה שב תמיד על הטענה הזאת), ואם כך, האם ייתכן שספרותנו קשורה בעבותות בלהבת האש הפרנקיסטית? אבל כל השאלות המרתקות הללו גורליות הרבה פחות מן השאלה הפשוטה אך הגורלית באמת: מה מביא יהודים להיות מוכנים לשפוך זה את דמו של זה?
נתכנו עלילות
רבני פולין, שנבהלו עד עמקי נשמותיהם מהמאורע שתואר כאן, שבו המיני והרוחני נתאחדו באיזה אופן חדש ומופגן, הוציאו סדרת חרמות על חסידיו של יעקב פרנק, שמשמעותה הייתה גירוש ונידוי מן הקהילה באיבו של חורף מזרח אירופי קשה. הפרנקיסטים, שגורשו מבתיהם ושיהודים אחרים סירבו אפילו למכור להם מזון, ראו בחרמות הללו דבר אחד ויחיד: גזר דין מוות. כאן נולדה המשוואה המפורסמת והמצמיתה שתבע פרנק עצמו: "דם ייענה בדם". אתם שופכים את דמנו בגלל מאורע אחד, ועל כן אין לנו מנוס מלהשיב לכם באותו המטבע ולהתיר את דמכם. הדם עתיד לשחק כאן תפקיד גם כדימוי וגם כדבר עצמו ממש.
שני הצדדים פנו לגורם שלישי, הכנסייה, כדי להילחם בצד שמנגד; הקהילה היהודית בטענה שהפרנקיסטים הם כת כופרנית שפורעת גם את הסדר הנוצרי הטוב, ואילו אנשי פרנק קיוו למצוא בחיק הכנסייה מגן ומחסה, אך נדרשו לשלם בדם, כלומר, בעלילות דם. במילים אחרות, כדי להפוך לנוצרים הסכימו הפרנקיסטים לתקף את הטענות הנוצריות הנושנות נגד היהודים ונגד התלמוד שלהם, ומעל הכול לתת יד לנוראה שבעלילות האנטישמיוּת: דם ילדים נוצרים משמש לאפיית מצות. מי שיקרא את תיאורה הספרותי של טוקרצ'וק לרגע שבו הרבנים רואים בעיניים כלות כיצד אחיהם מן העיירה מוכנים להמציא טיעונים שיוכיחו את הגדול שבשקרים, לא ידע את נפשו מתדהמה. והלוא אין מה שמחולל לאורך ההיסטוריה אלימות רצחנית נגד יהודים יותר מן החיבור האפל הזה בין לחם העוני ובין הדם הנוצרי. במילים אחרות, יהודים בחרו בדם זה מול זה. כל הרסנים הותרו.
ובעצם מה חדש כאן? כפי שכמעט בכל חורבן מן החורבנות (למן גלות ישראל ועד לנפילת ממלכת חשמונאי) נעשתה פנייה לגורם זר שמעורבותו סתמה לבסוף את הגולל על העצמאות העברית, כך גם יהודים שפכו איש את דם אחיו פעם אחר פעם. זה מתחיל כבר בסיפור שאנו עדיין קוראים בשבתות אלו בבית הכנסת: רוב אחי יוסף היו מוכנים לרוצחו. משם זה ממשיך לשלל מעשים מדממים: ישמעאל בן נתניה רוצח את גדליה בן אחיקם, מלך חשמונאי צולב פרושים, סיקריקים שורפים אסמים, אפשר הלא להוסיף לזה עוד ועוד…
תרופת העצמאות
היריעה קצרה מלנסות להבין לעומק את מהותה של שפיכות הדמים הזו. אפשר כמובן לטעון שזה טבע האדם. איש רוצח את אחיו. קין והבל, אבל גם קתולים ופרוטסטנטים בני אותה המדינה וגם הצפון והדרום בארצות הברית של אמריקה. אך בעיניי יש כאן גם איזשהו יסוד של טוטליות יהודית: היהודי נושא על גבו הכפוף אמת נושנה ושבירה מאוד, ומסביב תמיד ייהום הסער של האימפריות המאיימות או של הרוב הזר בגלות. במצב עניינים רגיש כל כך המחלוקת היא לעד גורלית, לעד נוגעת במהותם של דברי אלוהים חיים. מתוך כך אפשר להבין מדוע הערעור הפרנקיסטי על הסדר הקיים נחווה ככזה שיש להסיר בכל אמצעי, אפילו בדם.
לכך יש שתי תרופות. הראשונה היא ההבנה שאומנם תחושתו של היהודי שהוא תמיד ניצב בפני ברירה נוראה בין הכול לכלום, אך פרספקטיבה רחבה תגלה שהיהדות ידעה לשרוד את מאבקיה הפנימיים כפי שידעה לשרוד את החרב הקשה בהרבה שהונפה עליה מבחוץ. התחושה שהכול יימוג לגמרי בעוד רגע אם לא אכריע את בעל המחלוקת היהודי שבה ונתבדתה, ואף נתהפכה לגמרי: מי היה מאמין שיהודים ילמדו רמב"ם וטקסטים קבליים בלי לראות בכך שמץ סתירה או שחסידים ומתנגדים יתמודדו ברשימה פוליטית אחת?
התרופה השנייה, שרלוונטית במיוחד לעת הזאת, טמונה בעוצמת עצמאותנו: כאן אנו יכולים לנהל מחלוקות בלי התחושה התמידית שתכף שארית הפלטה שלנו תיבלע לגמרי. אין בעיניי דבר מסוכן יותר ממי שמציירים את המאבק בין המחנות בישראל כמאבק אפוקליפטי שאין דחוף ממנו לגבי עתידו של העם היהודי, שאם תהא בו לרגע ידו של הצד האחר על העליונה הרי זאת גזירה שאין ממנה חזור. למשל, אני מסתייג בחריפות ממי שמנסים לצייר דיכוטומיה בין המחנה האמוני (לפי האמוניים בעיני עצמם) ובין המחנה הנאור (בעיני הנאורים בעיני עצמם). זהו לכאורה ניתוח אינטלקטואלי מחוכם שמזהה את הרעיונות בבסיס המציאות הישראלית, אך בפועל זוהי הכללה גסה ומנופחת שהאש החבויה בה יכולה להצית בדיוק את המאבקים המדממים שנכתב עליהם כאן.
בפרשת השבוע פונה יוסף לאחיו בשאלה המהדהדת: העוד אבי חי?
הפרשנים תמהו על השאלה הזאת, המיותרת לכאורה, שכן רק לפני רגע אמר לו יהודה באינספור דרכים שיעקב אכן חי. השבוע התנוצצה בי המחשבה שאולי זוהי קריאה שמכוונת ישירות לאחיו של יוסף וזה פִּשרה: האם עוד יש לנו אב משותף? האם אחר החלומות והבורות והרצח בעיניים עוד אפשר להאמין שאנחנו, ובכן, אחים?
