אירועי השבוע בכיכובו של איתמר בן־גביר שולחים אותנו לפשפש בנבכי העבר הלא כל־כך רחוק. ב־25 באוגוסט 2019 החליט הרכב מורחב של בית המשפט העליון, ברוב של שמונה שופטים מול מתנגד אחד בלבד, לפסול את ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, מועמדי מפלגת עוצמה יהודית, מלהתמודד בבחירות לכנסת ה־21. השופטים גם קבעו פה אחד שמפלגת עוצמה יהודית תוכל להתמודד במערכת הבחירות שעמדה בפתח, בראשותו של איתמר בן־גביר.
שופטי הרוב לא שיערו אז לאן תוביל החלטתם לפסול את מרזל וגופשטיין, ובכך להפוך במו ידיהם את בן־גביר למנהיג המפלגה. זו דוגמה טובה, אחת מני רבות, לדרך פעולתן המתעתעת של תוצאות בלתי צפויות.
חוקרים במדעי החברה מתארים מצב שבו פעולה נעשית בכוונה להביא לתוצאה מסוימת, אלא שמתברר שיש לה תוצאות נוספות, בלתי צפויות – לעיתים הפוכות בדיוק מהתוצאה המבוקשת. שופטי בג"ץ לא הבינו כיצד הם משנים בהחלטתם את מהלך ההיסטוריה, אך אפשר שהיום הם מבינים: בתקופת הנהגתם של ברוך מרזל, וקודם לכן ד"ר של מיכאל בן־ארי, לא הצליחה המפלגה של תלמידי כהנא לשבור את תקרת הזכוכית ולצלוח את מחסום אחוז החסימה, מלבד באפיזודה אחת שהסתיימה באורח עגום למדי.
מי שהביא את השינוי הוא בן־גביר, שקיבל את ההנהגה על מגש של כסף. המועמד היחיד בשכבת מובילי המפלגה שלא נפסל מהתמודדות הצליח להפוך אותה מגורם זניח בשולי הימין לאחד הכוחות הפוליטיים המשפיעים בישראל.
שילוב של כריזמה אישית, חושים פוליטיים מחודדים וניצול מרבי של המערבולת הפוליטית יצר אצל בן־גביר את התחושה שהוא "על הסוס". אין לו מה להפסיד מלמתוח את החבל ולאיים בפירוק הקואליציה הכי ימנית שזכורה עד כה בתולדות מדינת ישראל. קו ישיר מחבר בין פסק דינם של שופטי העליון באוגוסט 2019 ובין התמונות בלתי נתפסות שראינו השבוע במליאת הכנסת. מי היה מאמין לפני חמש שנים וחצי שיום יבוא ובן־גביר יגרור את ראש הממשלה ממיטת חוליו אל המליאה.
אלמלא הפסיקה ההיא היה בן־גביר ממשיך לנגן כינור שני במפלגה חסרת חשיבות, חי מפרובוקציות בשקל, ומספק פרנסה ועניין לכתבי שטחים משועממים. בעקבותיה הוא הצליח להפוך לשר לביטחון לאומי, שהסקרים מנבאים לו הישג מופלא בבחירות הקרובות.
אך השופטים לא לבד. השותף השני בשגשוג המותג של בן־גביר היה השבוע גם הנפגע העיקרי מכך: ראש הממשלה בנימין נתניהו. פחות משנתיים חלפו בין הכרזתו הנחרצת של נתניהו באולפני ערוץ 12 בפברואר 2021 שבן־גביר לא יהיה שר בממשלתו ובין השבעתו של בן־גביר כשר לביטחון לאומי בממשלת נתניהו בדצמבר 2022. ראש הממשלה, שהתאמץ במשך שנים לבדל את עצמו מחוגי "הימין הקיצוני" והקפיד לבנות את ממשלותיו בשיטת "רגל פה רגל שם – והליכוד באמצע", שינה בראשית העשור את גישתו. תחילה פעל בכל כוחו להכנסת בן־גביר לכנסת, והפעיל לשם כך לחצים כבדים על בצלאל סמוטריץ' במטרה לחזק את הגוש החוסם הימני ולמנוע הקמת ממשלה שלא בראשותו. בשלב השני השלים את הלבנתו הציבורית של מנהיג עוצמה יהודית, והפך אותו לשר בכיר בממשלתו.
נתניהו מעולם לא השיב לשאלה כיצד קרה המהפך. מקורביו נהגו להסביר בשמו שלא נותרה לו ברירה: החרם שהטיל עליו מחנה השמאל־מרכז, שהפך למחנה "רק לא ביבי", אילץ אותו לפעול כך. ספק רב אם היה נוהג כך אילו היה יודע מה שהוא יודע היום. נדמה שיושב ראש הליכוד התאהב בתפקיד מנהיג המחנה, שמנווט את המפלגות ומעצב רשימות כחפצו. הוא לא לקח בחשבון שנקודת המבט של בן־גביר הפוכה: הוא זה שמשתמש בנתניהו לטובתו שלו.
כעת, לאחר שבן־גביר צבר כוח פוליטי רב, לנתניהו באמת לא נותרה ברירה אלא להתייחס אליו ברצינות. הוא השחקן היחיד בגוש הימין שהסקרים מנבאים לו התחזקות בבחירות הבאות, ולכן כשהוא מאיים לפרק את הקואליציה נראה שזה איום רציני. האם זה התרחיש שנתניהו ראה לנגד עיניו כשפעל לחזק את בן־גביר ולהעניק לו לגיטימציה? ברור שלא, אך מתברר שאפילו גאון פוליטי כמוהו אינו חסין מפגיעתו של חוק התוצאות הבלתי צפויות.
