ב־2003 הגעתי לירושלים, סטודנטית בת 22 ממושב נהלל, ולקח לי בדיוק יומיים להבין שהגעתי לעיר הכי מסובכת בעולם. נחתתי בה שנייה אחרי מערכת בחירות שהשאירה את הירושלמים פעורי פה: אם "אנחנו" הרוב, איך למען השם יכול להיות שבחרנו את לופוליאנסקי, ראש עיר חרדי?
הירושלמים "האלו", הפלורליסטים (קרי: החילונים, וכל תתי־הסוגים של דתיי הרצף), הסתכלו אחורה, אל העיר הזו שנקשרה בנפשם, וקלטו בבת אחת שהיא השתנתה להם מול העיניים, כמעט בלי ששמו לב. בבת אחת פרץ בירושלים צונמי קשה של שנאה, ומערכת הבחירות האינטנסיבית שהגיעה כעבור 5 שנים, ב־2008, שבה ניר ברקת נבחר לראשונה והביס את מאיר פרוש, הושתתה כל כולה על חרדה קיומית, שמא המגזר האחר ישתלט.
חמש השנים האלו סימלו מצד אחד פריחה של אידיליה בין חילוני העיר ובין המגזר הדתי־לאומי, ומהצד השני – תהום של ממש בין אלו ובין המגזר החרדי. ערביי מזרח ירושלים, 40 אחוז מהבוחרים הפוטנציאליים בעיר, נשכחו לגמרי. בדיוק בשנים האלו גיליתי שהבועה החילונית שטיפחתי סביבי באוניברסיטה עברה לתל־אביב, ולא הייתה לי ברירה אלא לחפש חברים חדשים. מצאתי אותם בעיקר בציונות הדתית. זו הייתה תגלית מדהימה – מעגל שלם של סרוגים צעירים, מסקרנים, עם גינונים שונים לגמרי משלי – אבל למרבה התדהמה שלי, עם תפיסות פוליטיות־ירושלמיות זהות לשלי.
החברה הדתייה הראשונה שהכרתי בירושלים, שפעלה נמרצות יחד איתי להוביל אירועי תרבות בשבת, אמרה לי בפשטות שהיא עושה את זה בלי שום ייסורי מצפון, כי "ירושלים דוחה שבת". המשפט הזה הוא אולי תמצית הקואליציה המיוחדת שנבנתה בירושלים בין שני המגזרים. הטריגר היה הפחד מהשתלטות חרדית, אבל ההתקרבות עשתה את שלה והפכה עם הזמן לשותפות אמיתית. ממש כמו ז'ראר דפרדייה ואנדי מקדואל ב"גרין קארד", שהתחתנו בנישואים פיקטיביים ועם הזמן התאהבו על אמת.
בשנים האחרונות החברה הירושלמית, החזקה מכל פוליטיקאי, החלה לחדש את עצמה שוב. את השנאה בין הקואליציה הציונית למגזר החרדי מחליפות לאט־לאט הסקרנות וההיכרות בין בני אדם מהצדדים השונים. לשטף הטלוויזיוני של "שטיסל" וסדרות אחרות יש חלק לא קטן בכך, אבל בעיקר הדבר נבע מהתובנה שהחלה לחדור לנו לוורידים לפני 15 שנה ולאחרונה פרצה לעורק הראשי: אנחנו כבר לא לבד פה, והגיע הזמן להשלים עם זה.
בחודשים האחרונים עקבתי באדיקות אחר התמונה הפוליטית, אחר הצהרות המועמדים, ואולי לא פחות חשוב מכך – אחר הפוסטים של הבוחרים בפייסבוק. מסרי אחדות רבים תפסו את מקום מסרי השנאה. גם אם יש לנו אינסטינקט להתייחס בציניות לתמונה של עופר ברקוביץ' לבוש בטלית בברכת הכהנים, או לאמירות של יוסי דייטש שברור לו שלחילונים יש צרכים בשבת והוא מכבד את זה, אני מאמינה בכל הלב שמעבר לצורך הפוליטי, משהו בדנ"א של מערכת הבחירות שלנו השתדרג ונעשה מתוחכם יותר. האחדות הצליחה להפוך לטרנד, ובתקווה שלא טרנד חולף.
יש לי עדיין כמה חברים חילונים בעיר שחולמים על ראש עיר בעל אג'נדה חילונית, שידאג לתחבורה ציבורית בשבת וימנע פתיחה של גני ילדים חרדיים חדשים. אף שבאינסטינקט גם לי לפעמים קצת "בא על זה", אני אומרת להם שאף אחד לא חייב לגור כאן. בפרפראזה אוטופית לסדרה "אוטונומיות", הבאים בשערי ירושלים צריכים להתאמץ להשאיר לפחות את רוב האינטרסים שלהם בחוץ, ליד ביקורת הדרכונים שלנו. אחרת, באמת שאי אפשר.
